בסוף זה הגיע. הבכי. הבכי האמיתי, עלי ועליו, על זה שנגמר, על איך שנגמר. הטריגר לזה ישמע טיפשי- קמתי היום בבוקר [אחרי שדווקא היה לי ליל שישי מהנה] וראיתי שהוא מחק אותי מהפייסבוק. שסיפרתי על זה לידיד שלי, ועל הבכי, דבר ראשון הוא שמח שבכיתי, אומר שזה טבעי ושטוב שזה קרה סוף סוף.. ושזו לא באמת הסיבה שאני בוכה, שהבכי הזה חיכה לצאת וזה נתן לו את הפתח. והוא צודק אני חושבת. אני חושבת שהעובדה שהוא מחק אותי נתנה לי מעין כאפה שגרמה לי לראות שהוא פשוט מחק אותי סופית מהחיים שלו. אפילו בפייסבוק, אתר מצ'וקמק, הוא לא רוצה לראות אותי.. אם כבר אני אמורה למחוק אותו- הוא זה שגמר את הקשר הזה. ות'אמת, ממש נפגעתי מהאקט הסמלי הזה של המחיקה. נפגעתי, כעסתי, בכיתי. בכיתי הרבה.. לא חסכתי בדמעות. עכשיו שאני חוזרת על זה שוב בראש שלי על איך הרגשתי באותו רגע שקלטתי את זה, בא לי לבכות שוב. הבכי אולי משחרר, אבל הבכי הזה גורם לי להרגיש חלשה, פגיעה. מי הוא שאני אתן לו פגוע בי ככה?.. הופתעתי שוב. כל הזמן מפתיע אותי מחדש. למה שהוא ימחק אותי?! כעסתי.. התפתח בי כעס.. התפתח בי כעס שהפך מהר מאוד לזרם בלתי פוסק של דמעות. למה שהוא יעשהאת זה? מה היה כל הזמן הזה בשבילו?.. מה אני הייתי בשבילו?... בכי. דמעות של כאב.
לפחות תיאורית לב האבן שלי נסדקה קצת... אולי עוד יש לי תקווה..
שבוע טוב,
zuz.
"But there's a side to you that I never knew, never knew. All the things you'd say, they were never true, never true, And the games you'd play, you would always win, always win.
But I set fire to the rain, Watched it pour as I touched your face, Well it burn while I cried, Cause I heard it screaming out your name, your name
I set fire to the rain And I threw us into the flames When I felt something died, Cause I knew that that was the last time, the last time..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
