"בואי לחנוכת בית בגבעתיים"
"סבבה, אבל אני אבוא באוטו לבד, כי אני לא ממש מרגישה טוב ושאני לא אהיה תלויה.."
"אוקיי.. ככה מגיעים...."

לא הגעתי. סליחה. הגעתי. אבל waze החליט שלא. אז הסתובבתי לי על קו התפר הזה, של גבעתיים- ר"ג. מחפשת את עצמי. מחכה שהוא יחשב מסלול מחדש.. ופתאום הגעתי למקום מוכר, אי שם בפאתי ר"ג.. הבית של הבחור שחתך אותי מחייו לפני שבועיים... פתאום נהיה לי לא טוב.. ורק רציתי להגיע הבייתה. לא רציתי להיות שם כ"כ.. מצד שני משהו מאוד רצה שאני אתקל בו בטעות... חוזר במונית מהעבודה, או שבדיוק חברים שלו אוספים אותו לצאת.. אולי אפילו מסתובב עם הכלב.. אבל לא השתהיתי שם יותר מידי, התקשרתי לידיד שלי ואמרתי לו שאני נכנעת ואני לא באה לחנוכת בית, ומיד אח"כ התקשרתי לחברה שלי, שהייתה במסיבת יומולדת. שתוציא אותי מזה. לא הספקתי לדבר איתה 3 דקות וילד היומולדת לקח את הטלפון ואמר לי לבוא.. התלבטתי קצת עם עצמי אבל אמרתי טוב.. לקצת..
הגעתי לשם והתחלתי להסתובב לחפש חניה.. היה מחסור קשה.. אז התקשרתי ואמרתי שאין לי כוח לזה..
טלפון אחרון לאותו ערב.. לאקס שלי.. לא, לא ההוא מלפני שבועיים. לבחור היחיד שאהבתי. הבחור היחיד שכשהייתי רואה אותו היו לי עדיין רגשות אליו, לא משנה כמה זמן עבר או עם מי אני הייתי או הוא היה... אבל יש לי נטיה לדבר איתו כשלא טוב לי.. לא יודעת למה..
דיברתי איתו, באופן מפתיע הוא היה נחמד להפליא. אמר שהוא בת"א ויתקשר אלי שהוא יחזור לאזור שלנו.. אחרי חצי שעה הוא התקשר ובא לאסוף אותי על הקטנוע שלו ונעצרנו באחד הפארקים בעיר. נעצרנו ודיברנו.. היה לי טוב לשבת לדבר איתו.. פתחתי בפניו את הלב שלי ודיברתי על הבחור האחרון.. ובאותו רגע נפל לי האסימון, כבר אין פה רגשות.. כלומר.. אני אוהבת אותו ומעריכה אותו בתור בנאדם, אבל לא הרגשתי שאני עוצרת את עצמי מפשוט לנשק אותו כמו תמיד.. שפתאום הוא הפך לבחור שאהבתי, הראשון, ובנתיים היחיד. אבל זהו. אהבתי. בעבר.
ומצד שני, שמץ של טעם וריח עלו בי מהבחור האחרון.. משהו שהרגיש לי שחסר לי, שאני רוצה להרגיש שוב..
אולי זו חצי התקדמות...
אני לא רוצה להיות לבד.. אבל משהו מונע מעצמי לנסות להתחיל משהו חדש.. אני צריכה להתאפס על עצמי קצת.

שיהיה שבוע טוב..
zuz.