לשבת ולכתוב. לכתוב ולמחוק. זה מה שאני עושה עכשיו. כותבת משפט ומוחקת. מתחילה משפט חדש, שמנסה להסביר את מה שאני מרגישה בצורה קצת שונה. במלים קצת אחרות. זה לא משנה את מה שיש לי להגיד. אז אני יכולה לסכם הכל במילה אחת בעצם.

לבד.

הדבר הכי עצוב הוא שאני מתרגלת.
זה פשוט חזר ובגדול אחרי הפרידה מהבחור ההוא.
הוא.
כל הזמן אמרתי "ריבאונד, ריבאונד". שטויות. מי צריך ריבאונד? הדבר היחיד שאני צריכה באמת זה חיבוק.
יש בי כ"כ הרבה מה לומר שאני לא אומרת. מרגישה כ"כ הרבה ומסתירה את זה. בלי קשר אליו. בכללי. לא יודעת.
אז אני מניחה למה אפשר להבין למה נתתי אתמול לידיד שלי לנשק אותי. זו לא פעם ראשונה שאנחנו מתנשקים. חח עצוב. אבל זה לא משהו שיכול לקרות באמת. 
הוא אפילו לא הטעם שלי. אבל הוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. והוא מחבק אותי. והוא אומר מלים חכמות. ואז הוא מנשק אותי. ובאותו רגע רק רציתי להמשיך לנשק אותו. עוד ועוד. והרגשתי שאני רוצה את זה, ושאני צריכה את זה.
ואז זהו. התרחקתי. אמרתי לא. היה לי קשה. אבל זה יהיה מיותר, ולא נכון, ולא נחוץ. הוא לא הבין למה בהתחלה. אבל פשוט לא יכולתי להמשיך עם זה. רציתי. אבל לא יודעת.. ידעתי שאני פשוט ארגיש רע עם זה אח"כ. שהוא גם ככה טס עוד שלוש שעות. שזה טיפשי. שאם זה יימשך זה לא יהיה מהסיבות הנכונות ואני אצטער על זה אח"כ.
הוא היה בסדר עם זה. הוא הבין.
התנצלתי. למה התנצלתי?
הוא אמר שאני לא צריכה להתנצל. שהוא מבין.
המשיך לומר שאני שווה הרבה יותר ממה שאני מאמינה בעצמי, שאני בנאדם טוב, שאני אהיה שמחה יותר.
ואז הוא נתן לי חיבוק ענקי.
וזהו.