ואני שוב בגימלים.

הפעם נתנו לי קוקטייל של משככי כאבים בתקווה שזה מה שיעזור לי לשרוד.

אני אתמול גיליתי שבירה זה משכך כאבים לא רע בכלל

אבל זה לא מה שיעזור לי.

מחר עוד תור, לעוד אורתופד.

מקווה שלו לפחות יהיה אכפת.

דווקא הרופא היום היה ממש חמוד.

אני ממש שמחה שהוא בדק אותי.

אני אולי צריכה לעשות עוד צילומי רנטגן. לא ממש בא לי על עוד יום "כייף" בחר"פ.

אני לא אומרת את זה הרבה- אבל אני באמת מעדיפה לחזור לתפקיד שלי, במדור שלי ולא לשבת בבית כל היום ולסבול מכאבים.

רק לחזור לשגרה, שאני אוכל לבצע את כל הדברים הכי קטנים.

תחשבו על זה- לגרוב גרביים, אין לכם מושג כמה סבל זה דורש ממני.

ובא לי לנעול עקבים, וללכת למסיבה!

ולקום ולשבת בלי לעוות את הפרצוף...

וללכת בקצב של בני אדם ולא של תולעת משי.

ובנוסף הלפ טופ שלי החליט שהוא עושה עלי חרם..

האקספלורר, המסן, והאייסי פשוט מסרבים להיפתח בלי להתקע אחרי שלוש שניות.

אז עכשיו אני על המחשב של אח שלי.. אני שונאת את זה.

***

בא לי להפגש איתו.. סתם לשבת איתו על קפה.

או סתם לדבר איתו בטלפון...

אני לא מסוגלת לעשות את זה...

ואני חושבת לעצמי, למה לא?.. למה לא להקשר אליו?

אבל מצד שני, למה שהוא לא יתקשר אלי?...

היום ראיתי אותו בבסיס למשך שניה וחצי אחרי שלא ראיתי אותו במשך שבועיים כמעט..

לא יודעת.

אני אפילו לא יודעת לומר מה אני מרגישה.

אבל כן.. אני מתגעגעת אליו.

אבודה,

זוז.

*מי הקודקוד השלישי?!*