אסוציאציה ראשונית שעולה לי מהמילה הזאת זה צבא.

כן.. כל החיים שלי סובבים עכשיו סביב זה.. [עוד קצת זה נגמר!!]

הפקרת ציוד, הפקרת נשק.. או במרכז המאוד ספציפי שלי- הפקרת עטים.

לעט יש חשיבות עליונה אצלנו. הפקרת עט- חבל!.. חמש שניות אח"כ הוא כבר לא יהיה איפה שהשארת אותו.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

ההפקרה לא מתייחסת לציוד כלשהו, ובטח ובטח לא מתייחסת לצבא.

אני מתכוונת לכך שאני, כן כן, אני, אנוכי, זוז, כותבת הבלוג [הירוק משהו] הזה מפקירה את הבלוג שלי.

כל כמה זמן זה קורה לי.

כבר היה לי בלוג, שהייתי משקיעה בו המון... ולאט לאט התחלתי לעדכן פחות, וכשהתגייסתי הוא בכלל היה בלוג גלמוד ומסכן.

גם בתור ילדה קטנה, כל כמה זמן הייתי מתחילה לכתוב יומן ואחרי פרק זמן לא ארוך במיוחד הייתי זונחת אותו.

 ועכשיו, [טוב, לא עכשיו, לפני חודשיים בערך..] החלטתי לפתוח בלוג חדש- דף חדש, נקי...

וכתבתי פוסטים, והעליתי תמונות... והנה אני מוצאת את עצמי שוב במצב הזה של "טוב נו אני אעדכן מחר... אני אגיב מאוחר יותר..."

וככה אני לאט לאט זה מתמסמס וכבר אין טעם....

אז אני שוב אני פה! שז לא יתמסמס הפעם! הפעם אני מתמידה!

היום בן קורס שלי מסיים השלמת קצונה. מקבל דרגות.

הבנים הלכו. הפעם לא הלכתי איתם.

שהוא סיים קורס קצינים נסעתי איתם לטקס.

הייתי הבת היחידה. ולא שיש לי בעיה עם זה, להפך! הרבה יותר קל לי עם בנים...

ואני גם מאוד אוהבת את הבני קורס שלי, תמיד הייתי סוגרת איתם שבתות.

תמיד שסגרתי, זה היה אני ועוד שלושה בנים [מהקורס]. לא יצא לי לסגור שבת עם בנות קורס שלי. וחבל ת'אמת.

וגם הפעם בנות קורס שלי לא נוסעות [כי או שהן במשמרת או שהן אחרי משמרת..]

וגם היינו ביד ושם היום והם נסעו ישר מירושלים.

פעם קודמת הם פשוט שיגעו אותי.. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד איתם גם היום.. אז ויתרתי..

הבחור שמסיים יודע כמה שאני אוהבת אותו גם ככה...

בברכת "קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים"

[מה לעזאזל זה קשור עכשיו?? טוב נו.. שיהיה...]

זוז :)