יעל

הוא.

היא יפיפיה, עומדת מחוץ לאוהל. בדיוק בזמן הנכון. אני זקוק למחסה, אני זקוק לעזרה, מדוע לא לבקש עזרה מאישה כה יפה? הקרב נגמר בהפסד מוחץ לנו, הייתי חייב להסתלק משם.

אני מתנשף, כ"כ עייף. והיא באה לקראתי, מציעה לי לנוח.

ואני?.. אני לא מהסס לרגע. כ"כ יפה. אני מבקש מים, והיא מגישה לי חלב. חמימות עוטפת אותי כאשר אני לוגם מן המשקה, כל רצוני הוא להניח את ראשי ולהרדם. והיא, כאילו קוראת את מחשבותי, מכסה אותי בשמיכה. מטפלת בי כל כך יפה. מה עוד יכולתי לבקש?...

היא.

ושנינו מתחת לאוהל. הוא ישן. כמובן שהוא ישן. הוא עייף, כרגע הפסיד במלחמה. פחדן, בורח מזירת הקרב אל אוהלה של אישה, למצוא מחסה.

הוא הגיע מותש, כל כך עייף. ככה נראה מצביא דגול? שר צבא של עם שלם? אני בזה לו בתוך תוכי.

ראיתי אותו עוד מרחוק, נס על נפשו. יצאתי לקראתו, שיבוא, שלא יחשוש להכנס. כשהוא הבחין בי משהו בו השתנה. הוא נראה רגוע יותר, בטוח יותר. אני מודעת לכוח שיש לאישה יפה, ואני לא חוששת להשתמש בו כנגדו.

מים. זה מה שהוא מבקש. אני מגישה לו חלב. לאט לאט קונה את אמונו. הוא נראה מרוצה. כמו ילד קטן שמחפש פינוקים. אני מלטפת את ראשו והוא מתחיל להרדם. אני מכסה אותו בשמיכה.

כעבור כמה דקות הוא כבר ישן שינה עמוקה.

מה עכשיו?... אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם לעשות את זה. ההחלטה קשה, אך לבסוף אני מחליטה שכן, אחרת כל מעשיי עד כה היו לשווא. אני לוקחת את אחת היתדות של האוהל ומכוונת לרקה.

דם. אני קמה ועוזבת.

להתראות סיסרא.

**הסיפור הוא לתחרות כתיבה נוצרת על נשים גיבורות, מוזמנים לתת דעתכם**