אני חושבת שאני מקולקלת...

לא לא, באמת! אל תסתכלו עלי במבט הזה!

אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים... "She lost it"

טוב נו, אולי.

זה עדיין לא מונע ממני לחשוב שאני מקולקלת...

ועכשיו, אחרי שאתם בטוחים שיש בי משהו דפוק [שזה משהו שמעולם לא הכחשתי..] אתם רוצים הסבר.

אז אין הסבר מדעי שיכול להבהיר לכם את כל התמונה...

אני פשוט אזרוק דברים לאויר, בתקווה שאחד מהם יתפס.

אני לא מרגישה שום סיפוק ממה שאני עושה כל יום בבסיס. האנשים שאיתי לא מבינים למה. זה חשוב, וזה בלעדי לנו. נכון. יופי. אז?...

אני לא מסתכלת על התמונה הגדולה.. אני רק רואה אותי יושבת במשך 9 שעות ביום מול מסך, ולאט לאט מתעוורת. אני לא נהנית מזה. אני עושה את זה כי אני חייבת. אולי זו צורת הסתכלות קצת אנוכית, אבל מה לעשות שזה מה שמשפיע עלי?... אני שמחה שזה עוזר והכל, וכן אני מודעת לחשיבות של זה. אבל די כבר!.. בעעכס. זה די מתחיל למצות את עצמו...

אני לא מצליחה להתנתק. מאף אחד מהם. שני אנשים כל כך שונים בתכלית [ובצורה מעוותת לחלוטין הם גם ממש דומים]. ולכל אחד מהם יש חלק כל כך שונה בחיים שלי. ושניהם יושבים לי בחדר בקטן הזה באחורה של הראש ומידי פעם קופצים לבקר, להזכיר לי שהם עוד שם...

למה אני צריכה את זה?

למה אני לא מסוגלת פשוט לעזוב את זה.

אולי זה בגלל האינטרקציה הכמעט יומיומית שיש לי עם כל אחד מהם.

אני צריכה להכיר אנשים חדשים.

אני עייפה. אני מרגישה את זה בכל חלק וחלק בגוף שלי. אני לא מצליחה לספק את העייפות הזאת בשום צורה. בטח שלא בסופ"ש, שאז אני לא נחה כמעט לרגע. וככה קורה שמשך השבוע אני חוזרת הבייתה מהבסיס ופשוט קורסת לתוך הפיג'מה.

אפילו כוח לצאת לצעוד אין לי. הרצונות היחידים שלי ברגע שאני חוזרת הבייתה זה: מקלחת, ארוחת ערב, פיג'מה, טלוויזיה, מחשב, מיטה. [לאו דווקא בסדר הזה]

בלי הרבה דיבורים.. פשוט לנוח.

שלחו לי מייל בבסיס לפני כמה ימים. המייל הזה אמר המון דברים. בעיקר היה כתוב בו הרבה דברים שיכולתי להזדהות איתם. ואני יושבת ומסתכלת על ההתכתבויות במייל הזה, הערות שכל אחד מהשולחים כתב. וכולם כתבו כמה שזה נכון, וכמה שהם מזדהים.

אולי זה שלב כזה שעוברים.

אני אוהבת את חברים שלי. אנשים מאוד מסויימים מתוכם הם אלה שמושכים אותי. הם הופכים אותי לבנאדם טוב יותר, ואני אוהבת אותם כל כך. אני שמחה שאלה האנשים שאני מבלה איתם. הם הסיבה שאני מחכה לכל סוף שבוע.

אתמול שאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן להלחין שיר שאני אכתוב. והוא?.. שואל אותי "מה, את כותבת??". כן. אתה מכיר אותי כבר כל כך הרבה זמן, איך זה שאתה עדיין לא יודע?? נכון, אני לא נוטה לפרסם את זה.. אבל זה משהו שאנשים יודעים עלי.. אולי אתה לא זוכר.

כמעט פלטתי לידו שיש לי בלוג היום. סיפרתי לו שכתבתי סיפור לתחרות כלשהי, והוא התחיל לחקור. התחמקתי מזה איכשהו. מאוד לא בא לי שהוא יקרא את הבלוג הזה.

החזרתי אותו הבייתה מהבסיס וישבנו באוטו עוד איזה חצי שעה. והוא מלטף אותי, ומזיז לי את השיער מהפנים ו... אוך.. כל הדברים האלה שאני לא רוצה לדבר עליהם כדי שלא תחשבו שאני כל כך פתאטית...

לפני כמה ימים התיישבתי עם ההוא השני. לא זה שבפסקה למעלה. אחרי שלא דיברנו כבר כמעט.. מממ.. חודש?.. לא יודעת.. משהו כזה... חוץ מ"שלום שלום" בבסיס. פשוט התיישבתי לידו והתחלתי לדבר. וזהו. זה היה כמו קודם. אנחנו מדברים. צוחקים אחד על השני. כרגיל. פשוט מישהו היה צריך לעשות את הצעד הזה של לגשת ראשון. אחחח.. מה שאגו עושה...

היום הייתי בסיום קורס קמ"נים... כ"כ הרבה אנשים שאני מכירה סיימו היום... טוב נו.. לא כזה הרבה.. אבל לפחות חמישה J

היה נחמד.. היה כייף לראות אותם אחרי שלא התראינו כמעט במשך החצי שנה האחרונה..

וזהו.. קצת חפרתי אמנם, אבל לא נורא.

פשוט שפכתי הכל וזה מה שיצא...

ערב טוב,

זוז :)

"לא, אז אני לא יודעת

כבר אין לי דרך לעצור..."