ראש השנה- החג שמסמל את תחילתה של השנה החדשה.

אז השנה החדשה אצלנו התחילה בסימן אבל.

היום מתקיימות שתי לוויות של אנשים שזכיתי להכיר.

סבתא שלי נפטרה גם היא בדיוק בתקופה הזאת. כמה ימים אחרי ראש השנה, לפני שלוש שנים.

הייתי בי"ב. בדיוק למדתי למבחן הפסיכומטרי שהייתי אמורה לעבור כעבור יומיים.

יום חמישי בלילה- כולם ישנים. פתאום טלפון. אמא שלי עונה ואומרת לאבא שלי "אמא שלך". זה מה שהצלחתי להבין. שתי דקות אחר כך הם כבר יצאו מהבית. ברקע שמעתי את אזעקת האמבולנסים שנסעו לאורך העיר כדי להגיע לביתה של סבתא שלי.

למחרת בבוקר אני מתקשרת לאמא שלי "מה שלום סבתא??"

"הכל בסדר".

שקר. גס.

אחרי כמה שעות היא מגיעה הביתה ואומרת לי שסבתא שלי נפטרה. וכבר הייתה ההלוויה. היא לא רצתה לספר לי בטלפון.

נשברתי.

בגלל החדשות, ובגלל שאף אחד לא טרח לספר לי.

את כל היום ביליתי בלבכות, ולהסתגר בתוך עצמי.

הסתובבתי בבית, לא הייתי מסוגלת לשבת. הייתי חסרת מנוחה.

בסופו של דבר ניגשתי לפסיכומטרי. אין לי מושג איך. הייתי אבודה.

אחרי המבחן אמא שלי גררה אותי לבית של סבא וסבתא. לשבעה. לא הסכמתי. לא הייתי מסוגלת להכנס לבית. לא הפסקתי לבכות לרגע. בכי שקט שרק הדמעות זולגות על הפנים, ובכי מתפרץ שפשוט לא הצלחתי לשלוט בו.

היה לי רע ולא ידעתי איך להתמודד עם כל מה שעבר עלי.

בסופו של דבר נכנסתי לחצר. אח של סבתא שלי ראה אותי. בוכה, קרועה מבפנים, רועדת כולי וישר חיבק אותי. אני קרויה על שם אמא שלו, אמא של סבתא שלי.

ואז אבא שלי בא. בגדים קרועים, עם זקן.. נראה כל כך עייף. והבכי פורץ ממני שוב.

כל הבית והחצר היו מלאים באנשים ולא יכולתי למצוא את הפינה שלי. לשבת בשקט עם עצמי.

יש אנשים שטוענים שמוות הוא חלק מהחיים וצריך לקבל את זה. בסופו של דבר כולנו נמות, לא?..

כן. כולנו נמות. אבל כל עוד אני חיה, קשה לי לאבד אנשים. בכל צורה שהיא. המוות הוא הדרך היחידה שאי אפשר לקבל את האנשים האלה חזרה. זה סופי.

מצטערת על הפוסט המדכא. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שממש נפתחתי בקשר למוות של סבתא שלי. כנראה ששלושת השנים האלה זה מה שהיה צריך כדי שאני אוציא את זה מתוכי. אולי זה גם החג, שסבב סביב אבל זה מה שגרם לי לחשוב על זה...

שתהיה לכם שנה טובה, וגמר חתימה טובה.

זוז.

Pools of sorrow waves of joy"

are drifting through my opened mind

"Possessing and caressing me