יש לי בחילה מלחשוב על זה. הדמעות עומדות לי בגרון ואני חצי עוצרת את עצמי חצי רוצה לתת לזה לפרוץ החוצה.
להשתחרר.

תן לי להשתחרר.

אני פשוט לא יכולה לחשוב על החיים שלי בלי שתהיה חלק מהם. לא משנה איזה חלק. אני זקוקה לך. זה נוראי. אתה כמו סם בשבילי. אתה הפכת לאחד האנשים הכי חשובים בחיים שלי. מי חשב שזה יקרה. אני קרועה מהימים האלה.
אמורים להיות ידידים טובים. מצד שני כל הזמן רוצים לגעת אחד בשני. כמה הייתי רוצה שתהיה כאן עכשיו, ורק לחבק אותך. שתחזיק אותי ותגיד לי שיהיה בסדר.
אבל זה לא יקרה. כי לא משנה מה תגיד. אפילו שאמרת שאתה רואה אותי נהיה לך שמח בלב, ושאני מאוד חשובה לך, אני יודעת ששם זה נשאר. שאתה ואני זה לא יקרה. ואני יודעת את זה. ואני לא מוכנה לקבל את זה. אין לך מושג כמה אני רוצה אותך. אין לך מושג כמה קשה לי לחשוב עליך עם מישהי אחרת.

זהו, הדמעות יצאו.. דמעות עלי, שאני תקועה במקום הזה ולא מסוגלת לשחרר.. דמעות עלייך, שלעולם לא תהיה שלי. 

When the rain is blowing in your face
And the whole world is on your case
I could offer you a warm embrace
To make you feel my love

When the evening shadows and the star appear
And there is no one to dry your tears
I could hold you for a million years
To make you feel my love

I know you haven't made your mind up yet
But I would never do you wrong
I've known it from the moment that we met
There's no doubt in my mind where you belong

I'd go hungry, I'd go black and blue
I'd go crawling down the avenue
There ain't nothing that I wouldn't do
To make you feel my love

The storms are raging on rolling sea
And on the highway of regret
The winds of change are blowing wild and free
You ain't seen nothing like me yet

There ain't nothin' that I wouldn't do
Go to the ends of the earth for you
Make you happy make your dreams come true
To make you feel my love

ת'ורנדייק, פסיכולוג שהעלה את נושא חוק התוצאה- טען שהלמידה היא פונקציה של תוצאות ההתנהגות. אם התנהגות מסויימת מביאה לתוצאה חיובית היא תעלה, ואם היא תביא לתוצאה שלילית היא תרד בתדירותה.

אז איך נסביר את העובדה שאני ממשיכה לחזור על אותה התנהגות למרות שהתוצאות שהיא מניבה רחוקות מלהיות חיוביות?

היום ידיד שלי, כעס עלי. כעס. זה נבע מהעובדה של למה אני ממשיכה עם זה.
"את נהנית להיות על אש קטנה?"
המשפט הזה נחרט בי בצורה כואבת.
ברור שלא. ברור שהייתי רוצה שמשהו יהיה שונה.
מה אני יכולה לעשות? איך משתחררים מזה?
אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה להשתחרר מזה- זאת הבעיה בעצם...

אני לא יודעת למה ברחתי מלכתוב על זה כל כך.. אבל עכשיו אני פה.. מנסה לספר את הסיפור הזה..
אני לא יודעת אם אתה מודע לאיך אתה משפיע עלי. בדברים הכי קטנים. אני חושבת שכבר אמרתי את זה פעם, אבל אתה.. אתה גורם לי לרצות להיות אני טובה יותר. מהרבה בחינות. אתה נותן לי השראה. יש מעט מאוד אנשים בחיים שלי שאני יכולה להגיד עליהם דבר כזה. ואני חושבת שזה אחד הדברים החשובים ביותר שיש.
תמיד אמרתי כמה קשה לי להפתח לאנשים, מבחינה נפשית בעיקר, ולתת להם להיכנס לתוך החומות הבצורות שבניתי במעין פנאטיות במשך השנים. אני לא יודעת איך עשית את זה, אבל סדקת את החומות שלי.. בעצם לא, באת עם בולדוזר וחירבת אותן!
והדבר שהכי קשה לי להודות בו, בעיקר כי לא נתתי לעצמי לעשות את זה הרבה [הרבה!] זמן- יש לי רגשות כלפייך.
קשה לי להאמין שממש כתבתי את זה. שהודיתי בזה.
אבל כן. רגשות.

זה התחיל לאט, לא חשבתי שזה יגיע לזה. בכלל הייתי עם ההוא שהתחלנו לדבר. אבל כבר מזמן מצאת חן בעיני. מזמן סיפרתי לחברותי ללימודים שאני חושבת שאתה ממש חמוד. ואז התחלנו לדבר. וואו כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז שמוזר לי לכתוב על זה.
בסופו של דבר ידעת שאני מחבבת אותך. ואני לא שאלתי, אבל ידעתי שאתה מחבב אותי. אחרת למה כל הדברים שאתה אומר ועושה?
ויום אחד, בחופשת הקיץ, נפגשנו באחד הימים. בבהתחלה סתם, ישבנו, דיברנו כרגיל, צחקנו. לאט לאט התקרבנו. הלב שלי דפק כמו מטורף. אתה יודע את זה.. בדקת. התחלנו להתנשק.. היה... לא יודעת. טוב. אין דרך אחרת לתאר את זה אני מניחה. אבל אני לא יודעת למה, אחרי שכל אחד מאיתנו הלך לדרכו התחילה להתהוות אצלי הרגשה לא טובה. בצדק מסתבר.
כמה ימים אח"כ ניהלנו שיחה שאתה אומר שזה לא לגיטימי שזה יקרה יותר. אתה לא רוצה שאני אפגע.
"אתה יודע שאני מחבבת אותך, חשבתי שגם אתה מחבב אותי.."
"אני מחבב אותך. מאוד. אבל את רואה אותי כרגע בזוגיות?"
בום.

השיחה נגמרה בטוב. ידידים.
ולא שכחת להזכיר לי את זה בכל רגע אחר, בשיחות שהגיעו לאחר מכן.
מפלרטטים, כרגיל. "רק ידידים כן? ;)" "אני לא עושה ידידות".
רציתי לצעוק עלייך שתצא מזה. הבנתי. לא עושה ידידות. אבל ככה השיחות שלנו נראו תמיד, חשבתי שאתה מבין שזה פשוט נשאר ככה.
אגב, גם פה שיקרת.
שבוע שעבר. היה לך בית ריק. ואני מצאתי את עצמי אצלך.
ולא שלא נהניתי, נהניתי מאוד. ואני לא מתחרטת. אבל אני תוהה לעצמי מה לעזאזל קורה כאן.
לצערי, אני שבויה בקסמים שלך.
הייתי רוצה שנהיה יותר ממה שזה לא יהיה שאנחנו עכשיו. זה ברור. לצערי אני לא רואה את זה קורה.
וזה כואב, בעיקר בגלל שאני הפרתי את החוק מס' אחת שלי- לא לפתח רגשות.