זה לא שעבר עלי סופ"ש לא טוב.. עבר עלי סופ"ש מזעזע...
על יום חמישי אין בכלל מה לומר.
אבל יום שישי שבר את כל השיאים של סופי השבוע הגרועים בכל הזמנים.
זה התחיל במסיבת יומולדת של חברה שלי. בפארק.
זה כאילו לקחתי מכונת זמן וחזרתי שנתיים אחורה. טראומתי משהו..
אותו מקום, אותם אנשים. כאילו כלום לא השתנה, ובעצם שום דבר לא אותו דבר.
אח"כ שנשארנו בפורום מוצמם והרבה יותר חביב לא ידענו כבר לאן ללכת.
4 בנים ו4 בנות. נחמד לא?..
הבנים הציעו לנסוע לסינמה סיטי.
והבנות פה אחד- מה לעזאזל יש סינמה סיטי?!
חום.
כן, טוב.. זה עדיף על להשאר פה בקור.
אחרי שהעברנו זמן בסינמה הבנים הלכו לסרט.
אנחנו נשארנו לשבת שם כמו ילדות מסכנות.
בערך ב2 וחצי הוא שלח לי הודעה. איפה אני.
כאילו הוא קרא לי את המחשבות, אחרי שאמרתי לחברה שלי 5 דקות לפני שבא לי לשלוח לו הודעה.
הגעתי אליו כולי מעורערת... כבר לא יודעת מה לעשות.
אני לא רוצה להלאות אתכם בפרטים [וגם לא כ"כ לשתף אתכם בהם], אבל באיזהשהוא שלב נכנסנו לשיחה הזאת שוב.
השיחה שאנחנו מגלים שאנחנו רוצים דברים כ"כ שונים. והפעם כבר לא היה מקום לפשרות.
הוא יושב לידי מאוכזב, ואני רק שותקת ובוהה בנקודה אקראית באויר. מריצה מחשבות בראש.
אחרי שהוא מנסה לפייס אותי שוב ואני פשוט נשארת אדישה החלטנו ללכת הבייתה.
שנינו עצבניים ומרגישים רע.
נראה לי שזה נגמר.
שהייתי בדרך הבייתה הוא שלח לי הודעה: "תרגישי טוב".
תודה.
לא רע לי לגמרי עם זה.
באיזו שהיא צורה מוזרה אני מרגישה הקלה..
מצד שני מועקה חדשה צצה.
ככל שאני חושבת על זה אני מרגישה יותר אבודה.
כאילו הטלתי עוגן באמצע האוקיינוס ואין שום דבר מסביבי.
אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.
אני רוצה שדברים יסתדרו. שיהיה טוב.
אחרת, באיזה שהוא שלב אני אתחיל לשקוע...
שבוע טוב,
זוז.
*מתחילה לאסוף לבנים, כי הגיע הזמן לבנות חומות*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
