עברו עלי יומיים קשים... הייתי בהתלבטויות קשות ובסופן הגיעה החלטה שמילאה לי את הבטן בתחושה המופלאה הזו של הקלה...
אז איך זה התחיל- יום ראשון בצהריים אני מקבלת שיחת טלפון- התקבלתי לעבודה.
שיט.
[מה? היא אמרה עכשיו שיט?.. אבל היא התקבלה!]
כן. שיט.
עבודה מדהימה. שכר מעולה. קרוב קורב לבית. משמרות ממש טובות.
התחייבות לשנה.
טוב.. אני לא יודעת מה לומר.
"תחזירי לנו תשובה עד יום רביעי בבוקר"
גאד. דדליין.
טוב. הגלגלים בנתיים עובדים בראש. מה לעשות?!
יום שני בבוקר- סוג של מיונים/ראיון לבזק.
הראו לנו סרט על נפלאות החברה. איזו פיקציה. ברצינות. אחד החבר'ה שדיברו בסרט נראה לי ממש מוכר וקראו לו "רועי גפן". גם השם שלו צילצל לי מוכר.
ואז זה היכה בי. אבל כדי להיות בטוחה שלפתי את הפלאפון ושלחתי סמס לאקס שלי- "איך קוראים לגיטריסט של סינרגיה?.. זה שגם שר.."
אחרי שתי דקות אני מקבלת הודעה- "רועי גפן".
חה.
אולי הוא היה עובד בבזק.. מי יודע?...
בכל מקרה... בבזק זה התחיל בראיון קבוצתי.. היינו אמורים להיות איזה 10 ובסוף הגיעו רק 4 בנות.
מעולה. מי צריך כל כך הרבה אנשים??
אחרי הראיון הקבוצתי, ניפו מאיתנו את את הבחורות. אחרי הראיון הקבוצתי היה ראיון אישי וסימולציה.
בסוף נשארנו אני ועוד בחורה. גם לזה התקבלתי.
לא התאהבתי במקום. מודה.
בערב- ראיון שקרי בחברת ביטוח שקרית שהניבה תוצאות של כלום וסתם הלכתי עד לשם.
ואז זה היכה בי.
אני ל יודעת מה לעשות עם עצמי.
במשך יומיים התבשלתי בתוך עצמי. התפרצויות של בלבול ותסכול היכו בי לא מעט.
לא רוצה בזק. מעצבנים עם שכר מינימום.
והחברה השניה- רוצה אבל לא מסוגלת להגיד כן.
וזה קרע אותי. מה לעשות?
אם כן- אני אהיה תקועה. אם לא- זה יכול להתברר כפיספוס מטורף.
בסוך היום קיבלתי החלטה- לא ולא ולא.
לא רוצה את זה.
אם זה עושה לי כזה רע זה לא שווה את זה. אני לא רוצה להרגיש מתסוכלת רק כי בחרתי כן ללכת לשם.
אז מחר בבוקר אני מתקשרת ואומרת להם- לא.
וזהו. אז מה אני אעשה? התחילו חיפושים במודעות דרושים. כמה זבל יש בעיתון, באמת אתם לא מבינים.
ואז החלטתי שאני אנסה מלצרות.. מה אכפת לי?.. במקום טוב אפשר להרוויח לא מעט.
נראה מה יהיה.
לפחות עכשיו אני חזרתי לחייך ולהרגיש טוב.
שיהיה לילה מצויין.
זוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
