תמיד יוצא שאני מקשרת סיטואציות למוסיקה, לשירים.. אבל עכשיו זו התקופה הזו שהשירים תוקפים אותי.. בכל שורה אני מוצאת משהו ממני, משהו ממנו.. שירים שמבטאים את הכאב שלי, שירים שמבטאים את ההתקדמות הלאה.. סתם השיר שהיה הצלצול שלו, השעון המעורר, שירים שניגנו יחד.. זו דווקא תקופה שאני לא אוהבת.. החיבור היותר מידי קרוב הזה לשירים מסויימים.. כי זה גורם לי לחשוב יותר מידי.. אבל כדי שאני לא אהיה לבד בסירה, טעימה מהשירים שמתנגנים לי בראש בימים אלו-
Colin Hay- Overkill
I can't get to sleep I think about the implications Of diving in too deep And possibly the complications
Especially at night I worry over situations I know I'll be alright Perhaps it's just imagination
Day after day it reappears Night after night my heartbeat shows the fear Ghosts appear and fade away
Alone between the sheets Only brings exasperation It's time to walk the streets Smell the desperation
At least there's pretty lights And though there's little variation It nullifies the night from overkill
Day after day it reappears Night after night my heartbeat shows the fear Ghosts appear and fade away Come back another day
I can't get to sleep I think about the implications Of diving in too deep And possibly the complications
Especially at night I worry over situations I know I'll be alright It's just overkill
Day after day it reappears Night after night my heartbeat shows the fear Ghosts appear and fade away Ghosts appear and fade away Ghosts appear and fade away
שוב לא שקט- רוקפור
בדרך אל ההיגיון בורח למקום מוגן הייתי משנה הכל אם אפשר היה לדעת זמן עובר, חלפה שנה
בדרך אל ההיגיון זה בכלל לא שיר רומנטי ללכת לכיוון נכון עוד סיפור שלא נגמר זמן עבר, חלפה שנה
שוב לא שקט דו דו דו דו דו, דו דו דו דו דו שוב לא שקט דו דו דו דו דו, דו דו דו דו דו דו דו דו דו דו, אה
בדרך אל ההיגיון אני מקשה ללא מוצא בדרך לסיום נכון זה הטקסט שלא נגמר שלא נגמר
שוב לא שקט...
ת'אמת שרציתי לשים עוד שיר, אבל עכשיו פתאום הוא נראה לי לא קשור... רק מראה לי איך אני משתנה כל רגע.. זה טוב אני מניחה... סוג של התקדמות עם עצמי... יאללה.. פוסט הבא יהיה פוסט שמח!! [זה יעמוד למבחן אני מניחה בקרוב..]
ובנימה אופטימית זו, אני אלך לכתוב את הסמינריון שלי.. המשך ערב טוב,
בסוף זה הגיע. הבכי. הבכי האמיתי, עלי ועליו, על זה שנגמר, על איך שנגמר. הטריגר לזה ישמע טיפשי- קמתי היום בבוקר [אחרי שדווקא היה לי ליל שישי מהנה] וראיתי שהוא מחק אותי מהפייסבוק. שסיפרתי על זה לידיד שלי, ועל הבכי, דבר ראשון הוא שמח שבכיתי, אומר שזה טבעי ושטוב שזה קרה סוף סוף.. ושזו לא באמת הסיבה שאני בוכה, שהבכי הזה חיכה לצאת וזה נתן לו את הפתח. והוא צודק אני חושבת. אני חושבת שהעובדה שהוא מחק אותי נתנה לי מעין כאפה שגרמה לי לראות שהוא פשוט מחק אותי סופית מהחיים שלו. אפילו בפייסבוק, אתר מצ'וקמק, הוא לא רוצה לראות אותי.. אם כבר אני אמורה למחוק אותו- הוא זה שגמר את הקשר הזה. ות'אמת, ממש נפגעתי מהאקט הסמלי הזה של המחיקה. נפגעתי, כעסתי, בכיתי. בכיתי הרבה.. לא חסכתי בדמעות. עכשיו שאני חוזרת על זה שוב בראש שלי על איך הרגשתי באותו רגע שקלטתי את זה, בא לי לבכות שוב. הבכי אולי משחרר, אבל הבכי הזה גורם לי להרגיש חלשה, פגיעה. מי הוא שאני אתן לו פגוע בי ככה?.. הופתעתי שוב. כל הזמן מפתיע אותי מחדש. למה שהוא ימחק אותי?! כעסתי.. התפתח בי כעס.. התפתח בי כעס שהפך מהר מאוד לזרם בלתי פוסק של דמעות. למה שהוא יעשהאת זה? מה היה כל הזמן הזה בשבילו?.. מה אני הייתי בשבילו?... בכי. דמעות של כאב.
לפחות תיאורית לב האבן שלי נסדקה קצת... אולי עוד יש לי תקווה..
שבוע טוב,
zuz.
"But there's a side to you that I never knew, never knew. All the things you'd say, they were never true, never true, And the games you'd play, you would always win, always win.
But I set fire to the rain, Watched it pour as I touched your face, Well it burn while I cried, Cause I heard it screaming out your name, your name
I set fire to the rain And I threw us into the flames When I felt something died, Cause I knew that that was the last time, the last time..."
לפני יומיים.. שהחלטתי שאני חוזרת לכתוב פה, אמרתי לעצמי שזה יהיה בנימה חיובית, ואספר על הדברים הטובים. לפני יומיים היה לי טוב. גם עכשיו טוב לי בעיקרון.. אבל פחות.. ידיד שלי צוחק עלי שיש לי לב של אבן.. אולי.. אני מקווה שלא..
אז נתחיל מההתחלה, כדי שאני לא אהיה היחידה שאבין מה אני רוצה.. לפני קצת יותר מחודש וחצי הכרתי מישהו. יצאנו לדייט ראשון במקס ברנר.. ישבנו שם 4 וחצי שעות בלי להרגיש אפילו.. הייתה כימיה מעולה מהרגע הראשון, דבר שקשה לומר על הרבה דייטים ראשונים.. ומאז התחלנו לצאת.. אחרי שלושה ימים הוא כבר קרא לי חברה שלו.. בדייט הרביעי הוא פגש את ההורים שלי.. הכל היה טוב.. הרגשתי בנוח איתו כמו שלא הרגשתי הרבה זמן עם בחור.. ובאופן מפתיע היו בינינו המון דברים דומים באופן מפחיד, והקטע היותר מוזר, שהוא לא כזה הטיפוס שלי לפי מה השכרתי את עצמי ב23 שנה האחרונות.. אבל יש בו משהו שכבש אותי.. והוא מנגן.. אז זה גם תופס אותי חזק.. אפילו ניגנו פעם אחת יחד.. ביום ראשון האחרון פגשתי את אמא שלו [הורים שלו גרושים והוא גר עם אבא אז נסענו אליה במיוחד..], ביום שלישי הוא הביא לי זר של ורדים. אתמול הוא נפרד ממני. בטלפון. שאני באמצע המעבדה מתעסקת עם פלטות של שמרים [זה כבר סיפור אחר לגמרי].
ת'אמת? לא ידעתי מאיפה זה בא לי. לא ציפיתי שהוא זה שיגמור את הקשר הזה ובטח שלא כ"כ מהר.. הייתי בעיקר בהלם.. ונפגעתי.. אבל לא פגיעה בלב.. יותר פגיעה באגו.. שזה הגיוני.. כי מאוד חיבבתי אותו, אבל לא הגעתי לרמה שאני מאוהבת בו מעל הראש.. היה לי מאוד כייך איתו.. למרות העובדה שהוא לא החלטי, שהוא ל נוהג, שהוא עובד המון, ועוד הרבה דברים שהם קצת יותר גרועים שמפאת כבוד אליו אני לא אזכיר פה.. יש לו הרבה מגרעות.. אבל ראיתי מעבר לזה.. אמא שלי נגיד לא ראתה מעבר והיא אמרה לי הרבה פעמים שהיא לא חושבת שאנחנו צריכים להיות ביחד..
הקטע האירוני הוא שאחרי שיצאתי מהמעבדה ביקשתי מאחד המאסטרנטים שיקפיץ אותי לרכבת, ואיך שנכנסנו לאוטו השיר שהיה ברדיו הוא someone like you [של אדל הנפלאה].. גיחכתי לעצמי על האירוניה...
בדרך הבייתה שלחתי סמסים לחברות הטובות.. כולן הופתעו. יותר ממני... סיפרתי לאמא.. הייתה שיחה כמו שציפיתי.. אמרתי לה שהיא בטח שמחה.. היא התעצבנה אלי ואמרה שהיא רק רוצה שיהיה לי טוב... בערב היינו אני ואחי בבית והתחלתי לדבר איתו, ופתאום נפל עלי כל הבכי... הקטע הוא שאני יודעת שאני לא בוכה עליו.. לא על אהבה שנגדעה באיבה.. שאני בוכה על העובדה שלא הולך, זה התחיל מזה והתגלגל לתחומים אחרים.. מסכן אח שלי אני לא חושבת שהוא ידע מאיםה זה בא לו.. אבל הוא היה הכי מקסים בארץ ועודד אותי וכמובן איים להרביץ לו.. ועודד אותי עם שוט של גריי גוס ושוט של ואן גוך.. חח חברה שלי אמרה שהיא שמעה את זה "איזה אח! אח טוב זה אח שמשכר אותך!" חח
מאוחר יותר דיברתי עם ידיד שלי שיחת חולין שכזו.. לא תכננתי לדבר איתו על זה.. אבל אז שאלתי אותו אם הוא ראה תמונה של קפה שהכנתי.. והוא אמר שכן ושאני אכין כזה לחבר שלי.. אז אמרתי לו שאני כבר לא אכין לו כלום.. ואז נכנסנו לדבר על זה צת, והוא הופתע מההתנהלות המאוד שקולה שלי.. אמר שיש לו ידידה שנפרדה מחבר שלה לפני כמה ימים והיא לא מפסיקה לבכות ואני ככה.. אמר לי שזו התנהגות קצת גברית.. גברית? לא יודעת? מה שכן אני יודעת זה שאני באמת סגורה.. קשה לי לשחרר רגשות מהחשש להפגע.. מפחדת להקשר עד הסוף.. אז אולי זה טוב שזה נגמר עכשיו.. לפני שפתחתי את עצמי לחלוטין והייתי נותנת לו להכנס ללב שלי ונפגעת באמת... אני לא שלמה עם הסגירות הזו.. אבל זה כבר חלק ממני ולא תמיד קל לשלוט בזה..
מאוחר יותר יצאתי עם חברה שלי לשתות קצת.. להשתחרר. לצחוק.. ואפילו קצת להוציא כעסים.. נורא רציתי לכעוס עליו בשיחה.. רציתי להגיד לו כל מה שאני חושבת.. אבל פשוט נשארתי ללא מלים.. הייתי די בהלם שהוא אמר לי את זה.. ואיך שהוא בחר לומר לי את זה.. ואת כל הכעסים שלי הצלחתי להוציא בערב.. לא עליו.. אבל זה גם משהו.. בדרך הבייתה חזרה התנגן לי שיר אחד בראש כל הנסיעה-
"אם הוא ילך אז תתני לו, וכשילך את תדעי, אם הוא ילך תחייכי לו, אם הוא ילך אל תבכי.. אולי הכל היה משחק, בדרך למצוא את האמת והוא שתק ואת שתקת....."
וזהו בעיקרון... גם עכשיו שאני חושבת על מה שכתבתי.. הכל מאוד שקול.. וחסר רגשות קצת אפילו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
