סיפור קצר בנושא כדורגל לתחרות הסיפורים בבלוג "כתיבה נוצרת":
הם מתרוצצים במגרש, הלוך ושוב. בלוטות הזיעה שלהם עובדות שעות נוספות. בועטים בכדור. אני יושבת ומסתכלת עליהם. חבורה של נערים שמנסים לשלוט בכדור במגרש עפר.
כל פעם הם מתלוננים שהעירייה לא דואגת להקים ספורטק מאורגן, עם מגרשים רציניים ושערים עם רשתות. במקום זה הם מאלתרים את תחומי השער עם תיקים ואבנים.
אורן, השחקן הגבוה שהמורה לספורט תמיד משבח ומאמין שתהיה לו קריירה מקצועית בתחום, צועק על השחקנים שהם מפקירים את ההגנה ונותנים לקבוצה השניה לעשות מה שבא להם. מכוסה זיעה ואבק הוא בועט בכדור, קצת חזק מידי. הכדור מתגלגל החוצה מתחומי המגרש, ואורן מקלל.
לידי יושב ניר. קצת נמוך וקצת שמנמן יותר משאר החבר'ה. הם מספר אי זוגי אז הוא נבחר לא לשחק. הוא איטי ומגושם יותר מהשאר, אז מי הקבוצה שתבחר אותו?
"אני הייתי מוסר לדני" הוא אומר לי, אחרי שיוני ניסה לבעוט לשער אבל פספס, "הוא היה פנוי לגמרי וקרוב יותר לשער. ביזבוז של בעיטה.."
אני מתסכלת על ניר ומחייכת. הוא היה יכול להיות שחקן דגול, אם החבר'ה רק היו נותנים לו את הצ'אנס.
אורן עבר לידנו בריצה, כשקלט אותנו הפנה אלי את הראש וחייך. חייכתי חזרה.
ניר תוקע בי מרפק.
"מה?.."
"אוהבת כדורגל, אה?.."
"כן, אוהבת."
"כן.. והשחקנים הם רק צ'ופר?.."
"אוך, סתום.."
***
25 שנים מאוחר יותר, אני יושבת בסלון, וצופה במשחק של נבחרת ישראל. לידי יושב אורן. בעלי. המורה לספורט צדק, הוא באמת הגיע לקריירה מקצועית בכדורגל. שלוש שנים נפלאות של משחקים, נצחונות ואליפויות במכבי חיפה.
ואז, בלי שום אזהרה מוקדמת-נדפקה לו הברך. והקריירה המזהירה נגמרה מוקדם מהצפוי.
ניר עד היום יושב בצד המגרש.
אבל כבר לא מתלונן.
גם עכשיו, במשחק של נבחרת ישראל, המאמן ניר שקד, עדיין קצת נמוך, וקצת יותר שמן, נחשב גאון טקטי. מאלתר מהלכים ויורה אותם לשחקנים בצעקות.
אני מסתכלת על אורן ונזכרת בימי שישי אחר הצהריים. ניר מסתכל על הבנים משחקים, מאוכזב שלא הוזמן להצטרף, ואני שמחה לארח לו חברה, עוקבת אחר המהלכים של אורן.
"על מה את חושבת?" אורן שואל אותי.
אני מנשקת אותו ועונה "היה משתלם לשבת בצד המגרש..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
