בבלוג זה אני מתכנן לכתוב גם על אנשים שהראו לי שניתן לאהוב את היהדות. למרות הכל.

אוהב שלום-

עמוד 29-30:

"האבות לא היו אנשי מלחמה ואת דרכם בכנען לא עשו בחרב ובקשת.

המלחמה היחידה  הנזכרת בסיפורי האבות היא מלחמה אברהם בארבעת מלכי הצפון-

אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים.

פירוט כזה של שמות המלכים ושל המקומות שנערכו שם הקרבות-ואין זכר להרג ולכלי נשק.

לא חללים, ולא חרב או קשת.

כשלמדתי את הפרק הזה נראתה לי המלחמה הזאת מלחמה ללא שפיכות דמים. מלכי סדום ועמורה שהובסו

לא נתפסו בידי אויביהם. הם השכילו להסתתר בבארות החמר שבעמק השידים, על יד ים המלח. גם אנשיהם

הצליחו להמלט ומצאו מקלט בהרים.  לוט ובני ביתו ורכושו אמנם נפלו בשבי, אבל אברהם הצליח לשחרר אותם

ואת רכושם.

במלחמה שנצח בה לא כבש לו אברהם חבל ארץ לנחלה ולא לקח לעצמו מחוט ועד שרוך נעל. למלך סדום אמר - "ולא תאמר אני העשרתי את אברם". את רכושם את צאנם ובקרם וגמליהם, את אהליהם, את כספם וזהבם עשו האבות בעמל כפיהם ובברכת אלוהים, לא במלחמות. ואף על פי שהתנסו במוראים ובסכנות, בחרו להחלץ בדרכי שלום תמיד.

כאשר ירד אברהם מצרימה, אמר לשרה אשתו, שהיתה  יפת מראה: אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.

כך עשה גם בבואו לגרר, וגם אבימלך מלך גרר עשה כפרעה מלך מצרים, לקח את שרה לביתו ובאברהם לא פגע. כאשר רבו רועי אברהם עם רועי לוט, נתן אברהם ללוט לבחור בשדות המרעה הטובים בעיניו ובלבד שלא תהיה מריבה ביניהם.

יצחק הלך בדרכי אביו, על אשתו רבקה אמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוהו אנשי המקום על רבקה, וכך עשה כם כאשר רבו עבדיו עם רועי גרר על בארות המים, ויתר להם וחפר בארות אחרות. 

גם יעקב בנו של של יצחק היה שרוי בסכנות. אחיו עשיו התנכל לחיו בגלל ברכת הבכורה שלקח ממנו במרמה. וכאשר חזר יעקב לכנען לאחר עשרים שנות גלות בחרן מפחד אחיו, ריצה את אחיו במנחה , נתן לו עדרי צאן ובקר, גמלים ואתונות. גם לאחר שנפטר מן הסכנה הזאת, לא פסקו הרעות, כגון מעשה דינה בתו. נפשו של שכם בן חמור החיוי דבקה בדינה והוא לקחה אליו ושכב עימה, ובקש מיעקב לתת לו אותה לאישה. הפעם כבר היו עם יעקב אחד עשר בניו, והם שהלכו לשאת ולתת על אחותם, הבת היחידה שבמשפחתם. בני יעקב הערימו על אנשי שכם ועל חמור מלכם, ודרשו מהם להימול, ובהיותם כואבים נכנסו שנים מהם, שמעון ולוי, לבתיהם והרגום בחרב.

ואף על פי שכבוד ביתו חולל, לא היה לבו של יעקב עם מעשה הנקמה של בניו.  לא זו היתה דרכו. עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, אמר להם.

עמוד 163:

ישראל מאז קומה נאבקת מאבק כפול באיבת הערבים כלפיה. המאבק האחד הוא על עצם קיומה, מאבק שהחל עם ההחלטה על הקמת המדינה היהודית ועם התקפת צבאות ערב עליה כדי להכחידה. בעת ההיא היו בישראל שש מאות אלף יהודים, לעומת שלושים מליון ערבים במדינות ערב שתקפו אותה.

במאבק הצבאי הזה היו עד כה ארבע מלחמות, והקשה שבהן היתה האחרונה מלחמת יום הכיפורים של 1973.

בצךחמה זו מנו הצבאות הערביים כמליון חיילים, חמשת אלפים וחמש מאות טנקים, ולמעלה מאלף ומאה מטוסים. כוחות ישראל היו פחות משליש  מאלה של הערביים. המלחמה נסתיימה כשאר הגיע הצבא הישראלי למרחק כמאה וחמישים קילומטרים מקהיר וכארבעים קילומטרים מדמשק. 

ואולם לישראל המאבק בינה ובין הערבים אינו רק במלחמת הצבאות, והשאלה אינה רק מי ינצח במטוסים ובטנקים. ישראל אינה רוצה במערכת יחסים בינה ובין הערבים שתושתת על מנצחים ומנוצחים. גלית אמר לישראל: "ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להלחם איתי והכני והיינו לכם לעבדים, ואם אני אוכל לו והכיתיו, והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו". דוד אמר לגלית "אתה בא אלי, בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' אלוקי צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת..וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יושיע ה' ".

"בשם ה' אלוהי מערכות ישראל" - אלוהי הצדק והשוויון והחסד. ולא אלוהי ההכנעה והשעבוד. זה חלקו השני של המאבק בין ישראל לערבים - המאבק על אורח החיים שישרור בין העמים. הערבים באים אלינו החרב ובחנית ובכידון - ואנו רוצים לחיות איתם בשלום, עם בצד עם, כשווים בשווים, אנו באים אליהם בשם ה' אלוהי ישראל.

עמוד 193:

גם כאשר אינני מוצא דבר בחנויות אני נהנה מן ההליכה בשווקי ירושלים העתיקה. קשתות האבן, אבני המרצפת השחוקות, האפלולית הקרירה, וריחות התבלינים המהממים והמשכרים, כל אלה נוסכים אווירת דמיון, מציאות של עולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפים שנה. הנער המוכר "כעך" (כעכי לחם זרועים שומשום), הסבל וחמורו העמוס שקי קמח, הפלחיות הלובשות שמלות גדושות רקמה, ואף השפה הערבית הנשמעת מכל עבר, והליכותיהם של התושבים הערביים בכלל וסגנון דבורם, ובייחוד של הכפרים הבדווים - בכל אלה אני מוצא איזו קרבה לעולם התנכ"י העתיק.

לא פגשתי חורשים או קוצרים ערבים בלי שברכתי אותם ואמרתי להם "סחה בדנו" (הבריאות לגופכם), ושמעתי אותם משיבים "בדנו יסלמו" (שלום לגופך) , בנוסח ברכתו של בועז לקוצרים "ה' עמכם", ותשובתם לו: "יברכך ה'". גם בירושלים העתיקה בעברי על יד ערבים יושבים בפתח חנותם ולוגמים קפה, איננו מסתירים את מבטינו זה מזה. אני מברכם לשלום, והם מזמינים אותי לשבת עמהם , להיות אורחם ולשתות ספל קפה.

אין הבדל בין "סלאם עליכום" ובין "שלום עליכם", בין "אללה מעך" ובין "אלוהים עימך", אבל כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו נשתנה סגנון דבורנו.  

על גבולות ארץ ישראל-

עמוד 202:

עתיד גבולותיה של ישראל הוא הדבר הקרוב ביותר ללבי מאז שקמה מדינת ישראל. מה תהיה ישראל של ימינו? מהיכן ועד היכן? איזה חלקי ארץ ייכללו בה ואיזה יוצאו ממנה? זכיתי ומלאתי תפקיד פעיל בנושא זה.

לאחר מלחמת הקוממיות השתתפתי במשא ומתן עם מלך ירדן ונציגיו, ואף חתמתי, בשם ישראל, על מפת שביתת הנשק עם הממלכה ההאשמית.לאחר מערכת קדש, שבה שמשתי רמטכ"ל צה"ל, לקחתי חלק בהסדרים שנערכו בינינו לבין מצרים, בשתי המלחמות הבאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, כהנתי בתפקיד שר הבטחון ונמניתי עם הצוות שקבע בשם ממשלת ישראל את הסכמי הפסקת האש והפרדת הכוחות עם שכנותינו במזרח, בדרום ובצפון: ירדן, מצרים וסוריה.

בזמן שתכננו את הצעות ישראל לגבולות עם המדינות  הערביות, הייתי מסייר עם אנשי הצבא בחזיתות. עמדו לנגד עינינו שיקולים מדיניים וצבאיים, הפרדה בין אזורים ערביים ויהודיים, קוי ביצורים, עמדות תצפית ודרכי מעבר במדבר. 

ואולם עם ערב, כאשר טסתי במסוק לשוב לביתי, נשכחו ממני כל אלה. למטה נשקפה ארץ אחת. ללא חלוקה בין יהודים לערבים. ארץ זרועה כפרים וערים, שדות וגנים. ארץ אשר גבולה במזרח הוא הירדן, ןבמערב הים בגדול, בצפון מתנשא החרמון, ראשו מעוטר שלגים, ובסרום סוגר עליה המדבר הצחיח. ארץ ישראל.

על חצי האי סיני-

עמוד 53:

לסיני התוודעתי אני לראשונה במערכת קדש, כשכבשנו אותו ב 1956 מידי המצרים. סיירתי בו לארכו ולרחבו, ברכב ובאויר, והתגלה לי עולם חדש, זר ומופלא. מדיונות החול שעינן כעין הקטיפה הזהובה שבצפון, ועד לצוקי הגרנית והאלמוגים האדומים שבקצהו הדרומי, במפרץ הקרוי ראס מוחמד.

טבעי היה בעיניי שבחצי האי הזה, שכולו שגב והוד הניחו דתות ותרבויות שונות את רשמן, בסימני התרשמותן. מנזר סנטס קתרינה הנוצרי שבנה יוסטינינוס במאה השישית לסה"נ, מקדש התחור המצרית בסרביט-אל-חאדם, וואדי מוכתב, המלא כתובות של עולי רגל ועוברי אורח, כל אלה לא סתרו אלא כמו השלימו זה את זה - כולם תפילות אנוש לבורא, כל עם ועם בשפתוובאמונתו ובפולחנו שלו.

לאחר אותה מלחמה לא ניתן לנו לשהות זמן רב בסיני. ברית המועצות וארצות הברית עשו יד אחת לסלק אותנו משם, ואת האנגלים ואת הצרפתים מאדמת מצרים, וכעבור חודשים אחדים נאלצתי להפרד מסיני.

אין אני מק-ארתור, לא אמרתי "עוד אשוב". אבל רצה אלוהים שבשמים ונציגיו העקשים שעל האדמה ואני חזרתי לסיני. עשר שנים לאחר מערכת קדש חסמו המצרים שוב את מיצרי אילת ואנו יצאנו שוב למלחמה (ששת הימים, הערה שלי) וכבשנו את סיני והפעם לימים רבים.

עברו עשר שנים, היתה עוד מלחמה-מלחמת יוה"כ- ועדיין אנו יושבים בסיני.

כשבאתי לסיני   בשנית, ב 1967 לא היתה בי אותה פליאה. רוב המקומות היו ידועים לי, וגם אני הייתי ידוע להם. כל בדווי שני הזכיר לי בשבועות נחרצות וידו על ליבו, איך נפגשנו במלחמה הקודמת, איך עזר לי לחלץ את מכוניתי ששקעה בחול, והראה לי היכן הניחו המצרים מוקשים.