בבלוג זה אני מתכנן לכתוב גם על אנשים שהראו לי שניתן לאהוב את היהדות. למרות הכל.

אדם ברוך

השבוע סיימתי לקרוא את ספרו של אדם ברוך "סדר יום".  גם חקרתי על האיש בויקיפדיה. 

אז ככה. תמיד חשבתי שאדם ברוך הוא פליט חרדי לשעבר ממאה שערים בירושלים. מספר אנשים שאני מכיר העריצו אותו בתור "חרדי לשעבר". אני חושב שיש כאן טעות בראיית הדברים. מעיון בויקיפדיה עולה, כי אדם ברוך למד בצעירותו במדרשיית נועם, ולמד משפטים במסלול עתודה אקדמית באוניברסיטה העברית. אבא שלו היה מנכ"ל משרד הפנים מטעם "המזרחי". ככה שלצייר את אדם ברוך כאדם שנמלט ממאה שערים ובכוחות עצמו למד באוניברסיטה עד קבלת תואר אקדמי זה פשוט לא נכון.

יחד עם זאת הוא נשם והעריץ כל חייו את סבא וסבתא שלו שכן גרו במאה שערים בירושלים בשכונה מאה שערים. סבא שלו היה יצחק יעקב וכטפויגל וסבתא בלומה רחל ושניהם, הליכותיהם והתנהגויותיהם היו בשבילו מקור לימוד והשראה. כמו כן, גם העריץ ההתמודדות שלהם עם השכול לאחר נפילת בנם שמואל בפריצת האצ"ל ליפו.

עד כאן היסטוריה.

"סדר יום"

בספר "סדר יום"  קיים נסיון לצייר את ההלכה היהודית ואת הייחודיות שלה. המון נחלים של דיו בימינו נשפכים על הנייר כדי לנסות לשוות להלכה היהודית פנים אנושיות, שפויות, מתונות, כדאיות, ייחודיות, מוסריות. וזאת בגלל התנהלות ההנהגה הדתית בימינו שאינה משקפת את ההלכה עם פנים כגון אלו. ההנהגה הדתית בימינו, וזה באמת לא משנה אם היא חרדית או דתית לאומית, אינה מצליחה להחדיר לעם את החינוך להלכה בדרך הראוייה.

הנושאים החשובים ביותר לדעתי המוצגים בספר הן:

א. הונאת דברים

ב. לשון הרע.

ג. היחס לחזרה בתשובה של ימינו.

ד. אופי ההלכה היהודית כפי שהוא צריך להתפס אצל היהודי.

הונאת  דברים

(עמוד 31)

המושג  ההלכתי "אונאה" (באלף, ואפשר גם: הונאה) מרובה פנים, ניואנסי ואף נסיבתי.

אונאת ממון כאונאת ממון, ואונאת דברים?

זו אונאה הגלומה בטקסט, הגלומה ביחס מטעה, או המתבטאת בהפרה מילולית של הסכם משתמע. אונאה כהתגרות, כקינטור, כהעלבה, כבידול, כפיחות מעמד.

דוגמה? מי שמזכיר לחוזר בתשובה את עברו, או לגר את אבותיו - מקנטר, מעליב ומפר את ההסכם בין הגר או החוזר בתשובה לבין הקהילה. שהרי הקהילה מקבלת את החוזר בתשובה על מנת שיהיה חלק אינטגרלי ממנה, שלא יובדל, שלא יסומן, והחוזר בתשובה מצטרף לקהילה על מנת שכך יהיה - והנה, עם אזכור עברו מופר ההסכם. אונאת דברים. (בבא מציעא, הרמב"ם). ..אונאת דברים נפוצה ותמיד מעוררת סלידה.

(עמוד  45-46)

לכאורה, הבריות יודעות מהו מצג שווא, כיוון שהוא מושג משפטי כללי - אבל, מה היא אונאת דברים, שהיא מושג משפטי-מוסרי שמקורו בהלכה היהודית? זו עבירה בין אדם לזולתו, שאין עליה כתבי אישום. ועדיין היא פלילים.

אונאה זו מתבטאת בדיבור או בהתנהגות, המסתכמים בפגיעה נפשית ותודעתית בזולת.

לא בפגיעה פיזית. לא בפגיעה שניתן להעריכה כספית.

ויש אונאת דברים, שהיא כייסות  נפשית או רגשית קלה לכאורה, ויש שהיא פציעת גזע הנפש.

כייסות נפשית קלה: נכנסת לחנות אלקטרוניקה ופתחת במו"מ על מכשיר טלוויזיה, כשאין בכוונתך כלל לקנות, זו אונאת דברים.

המוכר נדרך פסיכולוגית לקראת עיסקה, בחינם ולריק.

פציעת גזע הנפש: שכבת עם אשתך, כשבדעתך היה לגרשה- זו מהחמורות שבאונאת דברים.

"ולעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (בבא מציעא).  

מה פירוש "אונאתה קרובה"? הכוונה, בלשון הגמרא,

לכך שיפרעו ממך על אונאה זו במהירות.  ומי יפרע ממך? הקב"ה, החיים, הסטטיסטיקה.

 כבר יפרעו ממך.

ומדוע אונאת דברים חמורה מאונאת ממון? כי ממון ניתן להחזיר, בקרן או בקרן וריבית. ואילו התועבה שעולל לאשתו, שעשאה משכב להורקה, שרימה אותה בליבו, בדברים, בזנותיות, - ומי ואיך יחזיר?

ואוויל יחשוב שאונאת האישה, ואונאת דברים בכלל, אינה חמורה בגלל שאין מגישים עליה כתב אישום.  ובגלל שהיא לכאורה רק עניין שלי מילים, של מחשבות. של "דברים". וההלכה אומרת לאוויל:  תיענש ע"י הצדק הקוסמי, האלוקי. ואונאת דברים הינה דוגמא למטא-משפט ולעל-משפט של ההלכה: פעולות שאינן מבשילות לכתבי אישום, ובכל זאת הן עבירה ועבריינות מוחלטות.

(עמוד 303-304)

הדיבור בונה עולם ומחרב עולם. ההלכה נפרשת במלוא עוצמתה מול הדיבור. מול הדיבור הפרטי, הפומבי, השגרתי, הטקטי. מול הדיבור המדוייק או המוגזם. מול הדיבור שהוא ציטוט, ואף מול הדיבור על פי עוצמתו הקולית (לוחש). מול הדיבור המפתה, המדיח המיתמם, המתחזה, ומול הדיבור הממריץ, האמיץ, המחזק, הסולידרי, והדיבור על פי ההלכה, הוא אחד מחומריה וכליה של "האונאה",

ומכאן המושג ההלכתי "אונאת דברים". לא אונאת ממון, אלא אונאה לכאורה מעט מופשטת. אונאה באמצעות דיבור, מילים.

וההלכה בולשת היטב אחרי הדיבור המתחזה לתקני, ולעיתים אף לכמעט ידידותי, אך בפועל הינו דיבור מקלקל:

הנה, בנעוריך, נדבק לך כינוי מכוער כ"אחבל", והנה כבר בגרת, ומכר מנעוריך מזדמן למסיבה, ומריע בפני אנשים: "שלום אחבל, מה עניינים?". וודאי שהוא יודע שאינך שמח בהחייאת "אחבל", אך הוא מיתמם כידיד נעורים, שכאילו לא חש בנבזות הטמונה בהחייאת "אחבל". 

וזו ממש אונאה, גם אם היא אונאת דברים: מילים, תחושה, אקלים נפשי, ולא אונאת ממון, כלומר לא נזק ממוני מוחשי, ניתן לכימות.

ועוד דוגמא: כבר מזמן שנית את שמך מהרצפלד לשדה, והוא, המכר הנ"ל מימי הנעורים, יודע זאת, אבל הוא מריע: הרצפלד! הרצפלד! , בעוד מכריך מהיום אינם יודעים כלל על הרצפלד וכו', וכבר איזושהיא אי נוחות נצמדת אליך. "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא), כולל אונאת דברים.

אופי ההלכה היהודית

(עמוד 15)

הלכה: הדרך בה אנשים הולכים. הדרך בה אנשים מגיעים ליעדיהם. ההלכה נועדה לאדם, ואין האדם נתין כבוש של ההלכה.

...ההלכה, כשיטה משפטית, וכתרבות אנשים חיים. 

(עמוד 18)

ההלכה כשפה. מה בין ישראלי ליהודי מסורתי? הישראלי אמנם חי עפ"י החוק הישראלי, אך אין הוא "מדבר את שפת המשפט הישראלי"., גם אם הוא מגלגל על לשונו בג"ץ ושימוע - ואילו היהודי המסורתי, שההלכה הינה תרבותו, גם אם אינו מומחה הלכה, "מדבר הלכה" בשפת היומיום שלו: קל וחומר, חזקה, קניין, ייאוש, גזרה שווה, כבוד הבריות, דיני  שמים, דבר הלמד מסופו, משום דרכי שלום.

ובכן, מושגים הלכתיים, כאמצעי התקשורת התקני. ההלכה כתרבות בפועל, כשפה, כמילון הדימויים. המושג ההלכתי בלול בשפה עד שהוא השפה. יהודי מסורתי מדבר הלכה בזהותו את נוכחות ההלכה בכל. יהודי מסורתי מבין את העולם באמצעות ההלכה.

ואילו כשישראלי מבטא את המושג "לשון הרע", הנה, למרות שקיים   חוק לשון הרע הישראלי, המושג  נשמע נמלץ או זר בפיו. הדיבור, לפי ההלכה, בונה מציאות, מניע, מקיים, מנכיח.

מפעלו התורני -מוסרי של החפץ חיים מוקדש לשמירת הלשון, לדיבור.