בבלוג זה אני מתכנן לכתוב גם על אנשים שהראו לי שניתן לאהוב את היהדות. למרות הכל.

הואיל ו:

א. זכרון המת  או כבוד המת הוא בעל נפח עצום בעולם הזה, ומשפיע מאוד על מעשים אקטיביים בעולם הזה.

ב. המת בקברו יכול בהחלט להכחיש את החי.

כלומר, במשפחה יכולים להיות אנשים שיאהבו יותר את המת בקברו יותר מאשר את החי המהלך,

וגם ישקיעו משאבי נפש  בהתאם.

ג. המת יכול להפריע לחי להמשיך לחיות את חייו.

ד. המת לעיתים יכול להרוס לחי את החיים , ולחנוע ממנו להמשיך קדימה בחייו,

ולהרוס לחי את עצמאותו,  חירות נפשו, מנהגיו והרגליו.

לכן:

א. אין טעם בזכרון המת.

ב. לא צריך לוחית זכרון לזכרו או הקדשת תשמישי קדושה  - בוודאי שלא בתוך בית כנסת.

ג. שום טקס בבית העלמין. לא אזכרה, לא הלוויה ולא קבורה. 

ד. המת צריך להעלם. להתאייד. לפני שיעלים יחד איתו חיים שעדיין חיים.

אדם שנפטר צריך להעלם לים עם משקולת: או  בתוך שק או סתם ככה בלי שק. אם אפשר, כמובן, לתרום מקסימום איברים להשתלה בחיים אחרים.

לא לשכוח לכתוב בצוואה, או לבחירת הקרובים, אם ההלוויה לים תעבור דרך שירותי שריפת הגופה או לא.

ה.  להפוך את הפסוק במקור ולאמר: "ושבח אני את החיים מהמתים, אשר הם מתים עדנה".

    עיין בספר קוהלת פרק ד', פסוק ב'.

ו. למת לא מקדישים כסא ריק או זכרון ליד שולחן אוכל.

ז. לא מדליקים לו נרות.

ח. לא שמים תמונות שלו על הקיר. בין אן הוא מצולם שם יחד עם החיים שהוא ממשיך להכחיש אותם,

ובין אן הוא מצולם לבד כ"קדוש מעונה".

ט. האבל לא יחשוש: חלק מקדושי השואה, שאפרם פוזר לכל עבר, וחלק מהאנשים שהוטבעו בשואה ברחבי נהרות אירופה יקומו בתחיית המתים.

איך? לאלוקים פתרונים.

המקסימום שאפשר לעשות בשביל הנפטר:

להתכנס בבית לעילוי נשמתו, ללמוד קטעי תורה או ספרות ערכיים, 

לאכול הרבה בורקס וסלטים, ומי שנוהג לברך על המזון - כמובן מנהג טוב.

יותר - כלום.