בבלוג זה אני מתכנן לכתוב גם על אנשים שהראו לי שניתן לאהוב את היהדות. למרות הכל.

אם תגיד שאתה מפחד ששחרור רוצחים יגרום לעידוד הטרור, אני מבין. אבל אם תגיד שאי אפשר לשחרר את גלעד בגלל שמתים לא ניתן להחיות מהקבר, על כך אני מוחה. בתוקף.

קרובי נרצחי הטרור, שמתנגדים לעסקת גלעד שליט. הקשיבו.

מתי נבין שאין ערך לזכרונות של מתים?

בדיוק בקטע הקודם  שעבר מה 12.10.11 כתבתי על כך בהרחבה.

תארו לכם, איזה מסר היתה מקבלת מדינתנו, אם בג"ץ היה מקבל את עתירות

קרובי המשפחה של קרבנות הטרור:

1. שישראל מפחדת ממלחמות גרילה.

2. שישראל משתתקת ונהלמת ממלחמות גרילה.

3. שישראל נותנת יחס ומשקל רב לאנשים שנפטרו.

4. שהמתים יוצאים מקברם ומחליטים החלטות פוליטיות ומשפטיות.

מתי נבין שהמת, ברגע שמת הוא עבר, הוא לא שיקול.

זכרונות של מתים תמיד יכניסו אותך לבור חסר תחתית. לבור חסר שיקום.

זכרונות של מתים תמיד מכניסים אל חידלון המעשה.

במאבק בין מתים לחיים, החיים תמיד צריכים לצאת וידם על העליונה.

קרובי משפחות הנרצחים, קומו מעפרכם. הסתכלו למעלה. השמים כחולים, החורף מתקרב.

זה טוב לחקלאות. עוד מעט תגיע עונת התפוזים, האבוקדו. מה לכם כי תשבו ותזכרו את מתיכם?

מה לכם בכך?

האם חושבים אתם כי נאמנות למולדת נשמעת מפיכם? האם אכן חושבים אתם כי דגל המוסר והערכים מונף בזכרון המתים?

דעו כי נהפוך הוא. 

מדבריכם עולה, שעם המת שנרצח, נרצחה המדינה, נרצחו הערכים, ואין את מי לשאול, ואין יותר חיים.