כינוי:
בן: 50
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2010
תשובה למכתב "הצילו את ילדינו"
לאמא שכתבה את המכתב שלום,
קראתי את המכתב שלך, ואי אפשר להתעלם מהכאב ומהאכזבה, שבוקעים מבין שורות המכתב שכתבת.
לדעתי עיקר התשובה אלייך נמצא בגוף המכתב שכתבת, שבו את כותבת בזו הלשון:
"אם לא יהיה שינוי, אם לא יקום גוף חרדי-תורני,
שאף אם אינו מקומי קונבנציונאלי, אלא גוף שבא מתוך תחושת שליחות קדושה,
ויהווה אלטרנטיבה לילדים המקסימים שלנו,
אני לא יודעת עוד כמה נשמות טהורות נזרקות לרחוב
עקב גחמות של מאן דהוא שהחליט שהבן לא מתאים."
את יודעת מי הוא אותו "גוף חרדי-תורני"? אני בטוח שאת מכירה אותו מצויין. את בעצמך בנית אותו. במו ידייך.
לפני מספר לא גדול של שנים, שם מתחת לחופה שלך ושל בעלך קם המוסד החרדי-תורני הזה. המוסד החרדי-תורני הזה הוא עם עיניים פקוחות, עם כישרון ביקורת, הוא עם נסיון חיים. אולי לא תמיד כישורי השכלה בחינוך רשמיים מטעם המדינה, אבל בהחלט מוסד ראוי עם כושר שיפוט ויכולת לבקר בצורה עניינית. כפי שראינו במכתב שכתבת.
הסתייגות מכל מה שאני הולך לכתוב
המכתב שכתבת גרם לי לכתוב את אשר על ליבי זמן רב, הדברים הם דברי ביקורת נגד התנהלות עולם התורה של ימינו.
הדברים בעיקרם מבוססים על השערות שלי, סרעפי לב, ותחושות בטן. אין כאן שום דבר בדוק ומוכח. הרגשות שלי נוכח התנהלותו של הנהגת עולם התורה של ימינו הן קשות מאוד. כמובן, מי שנעים לו ומאמין בהנהגה הרבנית שיש בימינו, ומרגיש מזה חום ביתי או הזדהות דתית ראויה - שיערב לו ויבושם לו. אני - אין דעתי נוחה ממה שרואות עיניי ושומעות אזניי. ועל כך המכתב שלי.
רקע אישי
אני נשוי ואב ל-4 ילדים, והילדים שלי לומדים בבית ספר ממלכתי דתי. הגדול הוא בכיתה ג'.
נקודת ההשקה שלי עם החינוך החרדי היתה, כאשר בדקתי אפשרויות הרשמה לכיתה א' לבן הגדול,
נכנסתי להתרשם מבית ספר חרדי אחד, ושם המזכירה אמרה לי: "כאן אין לנו זמן להתעסק עם ילדים בעייתיים".
האימרה הזו הדליקה לי את כל הנורות האדומות:
* איך זה שבית ספר נותן לעצמו חסינות בפני הטיפול בילדים בעייתיים?
* שאלתי את עצמי: "אין משאבים" או "אין רצון"? בכל מקרה, בית ספר שמצהיר מלכתחילה שהוא "לא מתעסק" בבעיות,
זה תעודת עניות לבית הספר.
* בשבילי ילדים הם ילדים הם ילדים. זה לא משנה חרדים, דתיים או חילונים. לכולם פוטנציאל השתוללות, קללות ולפעמים הרבצות
כשהם באים במגע אחד עם השני. ולכן ה"חסינות" שהופגנה בפניי ע"י אותה מזכירה היתה פשוט חסרת טעם ולא רלוונטית מלכתחילה.
הבסיס: להחזיר את כבוד התורה ולימודה הביתה
לצערי, אחרי למעלה משני עשורים שבהם מתנהלות להם מסגרות חינוך דתיות אלטרנטיביות לחינוך הממלכתי , אני מצהיר: "נכשלנו".
נכשלנו בכך שחשבנו שאפשר להקים גופים דתיים חינוכיים שימירו את המסגרות הממלכתיות הקיימות.
שאלות היסוד החינוכיות דתיות חוזרות חדשים לבקרים לפתחו של כל אבא בישראל. כל סוגיות היסוד שהבטיחו לנו שיקבלו מענה הולם, ע"י המסגרות האלטרנטיביות נותרו ללא מענה.
כל אבא בישראל לדעתי עוסק חדשים לבקרים עם ילדיו הוא בנושאי דת ומדינה, שירות בצבא, צניעות, הרגלים של לימוד תורה,
שמירת מצוות והתמודדות עם אתגרי החיים ושמירת מצוות במקביל להם, וכן תורה ועבודה. שום גדול דור לא הצליח להחליף את אבא.
שום גדול דור לא הצליח לתת ערובה שילד ישאר ירא שמים, ואכן, אין היום שום מסגרת חינוכית דתית, לא חרדית, לא דתית לאומית ולא ממלכתית, שאכן נותנת תשובה וערבות לשום אבא בנושא זה.
היעילות של בתי ספר דתי היא לכל היותר במתן יותר כלים ללימוד המקורות מבחינה טכנית לחלוטין. איך להבין סוגיה תלמודית , איך להבין פסוק בתורה ובנביא. שום דבר מעבר לזה. כדי שאדם עם מוטיבציה לפתוח את המקורות ולהבין אחרי שסיים את שנות לימודיו בתיכון, יוכל להבין את המקורות ולהעמיק בהם.
"יראת השמים" שמבטיחים הרבה מסגרות תורניות אלטרנטיביות הוא מוצר כזב. הוא אמור לבוא מהבית, ואינו אמור לבוא משום מוסד חינוכי ושום בית ספר, למרות שבמוסד מסויים יכולים להיות רבנים ומלמדים מעולים.
התורה זרוקה ומופקרת ברחוב הדתי ללא אתגרים חינוכיים
כפי שעולה מהמכתב שכתבת, אכן תלמודי התורה ומסגרות החינוך האלטרנטיביות אינן חשות שיש להן מתחרים. הן פשוט יודעים שהורים תמימים ימשיכו לבוא אליהם להרשם. ולכן בהרגשה של חוסר תחרותיות, והעדר תחושת שליחות הן פשוט ממשיכות להתקיים ללא שום אתגר חינוכי מוביל.
שלא יובן לא נכון, אתגר חינוכי צריך להיות בכל מוסד חינוכי: אלטרנטיבי וממלכתי. אצל כולם. אני לא אומר שבבי"ס ממלכתי הכל תכלת, אבל אם כבר העלינו את הנקודה של תחרותיות - ראוי לציין שלמרות שהם אלטרנטיביים, לא ניכרת תופעה של "תחושת שליחות" כל כך מוגברת.
במסגרות הממלכתיות, נכון, יש קשיים, יש אתגרים, אבל אף אחד לא מבטיח הרים ומגדלים כמו במסגרות האלטרנטיביות. יש קשיים, אבל לפחות לא הבטיחו. יש קשיים - אבל לפחות לא שיקרו. במסגרות האלטרנטיביות חדשים לבקרים - מבטיחים. זו, דעתי.
הפתרונות תלויים הרבה בתפיסות העולם שלנו המבוגרים
כחבל ראשון של הצלה, אני מציע להפסיק את הלשון הרע הנוראית שמשתוללת ברחוב הדתי על בתי הספר הממלכתיים.&amp;nbsp; להפסיק לעשות להם תדמית נוראית ואלימה בעיני הציבור. כזכור, לשון הרע זו עבירה שכוללת את שלוש העבירות הנוראות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
כחבל שני של הצלה, אני מציע לנו הדתיים, אכן להיות פתוחים יותר. להראות שגם לנו&amp;nbsp; יש בעיות בנושאי חינוך. הציבור הדתי מצטייר כגן של שושנים. והרבה רואים בזה גאווה נוראה ומרחיקה. אנחנו כדתיים חייבים להראות צדדים של ביקורת גם כלפי עולמות החינוך שלנו.
חבל שלישי של הצלה, הוא להפסיק לסגוד לרשתות החינוך. רשתות החינוך נותנות שירות לאזרח, ולא האזרח לרשתות החינוך. רשת החינוך תלויה באזרח, ולא האזרח ברשת החינוך. כפי שכתבת נכון, רשתות החינוך השונות אינן חשות כלל תחרותיות, לכן צריך להתחיל לתת להם את ההרגשה הזו: לא מקבלים את הילד שלי לבית ספר אלטרנטיבי שבחרתי? בסדר, אני הולך לממלכתי. יש לילד אבא שילמד אותו, ויש שיעורי תורה מספיק בנתניה והמון המון&amp;nbsp; בתי כנסת. אסור לי כאבא לתת לרשת חינוכית כלשהיא הרגשה שאני תלוי בה בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי. הסגידה שסגדנו עד היום לרשתות החינוך השונות על רקע דתי הרסה הרבה, והכניסה גאווה נוראית אצל ראשי מערכות החינוך הדתיות , שחשו שכל הציבור תלוי בהן.
אין ספק שזו משימה קשה. צריך לזכור שברשתות החינוך הממלכתיות השונות יש ילדים מקסימים שהיו מאוד שמחים להיות חברים של ילדים חרדים ודתיים, ויש ילדים דתיים שהיו חשים בנוח דווקא עם ילדים חילוניים. אנחנו פשוט שבויים בתפיסות עולם קבוצתיות קשות, שגם אנחנו נגועים בהם בעצמנו. אנחנו פשוט צריכים לארוז את המטלטלין.
נצא לדרך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
