בבלוג זה אני מתכנן לכתוב גם על אנשים שהראו לי שניתן לאהוב את היהדות. למרות הכל.

הדיון על משפט אייכמן נראה לכאורה מיותר.

פושע נאצי נשפט על שליחת מליוני יהודים אל מותם, נגזר דינו למוות בתליה, ואפרו פוזר בים,

מחוץ לשטח המים הטריטוריאליים של ישראל.

ספרה של חנה ארנדט- הפילוסופית היהודית אמריקאית שנפטרה ב 1975 "אייכמן בירושלים"

מעלה על הכתב את הסוגיות המשפטיות והמוסריות.שעלו במהלך המשפט.

לדעתי האישית, לאחר קריאת הספר, בהמלצתו של גיסי, התשובה שלי לשאלה זו,

היא העובדה, שאכן הסחפות אחרי דעת קהל, הסחפות אחרי עדר של אנשים, היא תופעה אנושית מוכרת,

והיא עלולה להביא אדם למעשים שפלים נוראיים, יהא האדם אשר יהא, ושייך לעם אשר יהא.

"הבנאליות של הרוע" שמופיעה בשם הספר, באה ללמד למעשה שהרוע הוא מאוד בנאלי. הרוע הוא שגרתי, והוא אורב לכל אדם באשר הוא.

אין כאן הכוונה לרוע שבא לפגוע באדם פלוני, אלא לרוע שהאדם עצמו יכול לגרום לאחרים, ושגרת החיים תצליח מאוד לטשטש את מצפונו,

ותגרום לו להמשיך לחיות את חייו באופן שגרתי, כאילו לא ארע דבר. 

"הבנאליות של הרוע" מלמדת אותנו שבכל קבוצה אנושית שהיא עלי אדמות, יש את "הבנאליות של הרוע" שלה. אדם יכול למשל להחליט להשתייך בחייו לקבוצות שונות של אנשים:

לדוגמא, לחילוניים, לדתיים, לשמאלנים, לימניים וכולי, אבל הוא צריך לקחת לתשומת ליבו ש"הבנאליות של הרוע" אורבת לו בכל קבוצה שאליה יבחר להשתייך.

השתייכות לקבוצה אינה פתרון קסם לסיום העוולות והרוע בעולם. והרוע הוא יותר בנאלי ממה שרק נדמה לנו כבני אנוש, על צורותיו המתוחכמות.

להבדיל מן הנאצים, העיסוק בסוגיה הנאצית כתופעה אנושית, ולא כתופעה על אנושית, דווקא בגלל עוצמתה הזוועתית היא זו שיכולה להאיר לי כאדם את הרוע על תכונותיו,

ולגלות אותו בעצמי. 

אין הכוונה כאן לסנגר על הנאצים, בהחלט לא, מכיוון שעיקרון התגובה של המין האנושי צריכה להיות נקמה ברוע בגלל פגיעתו בחלש, ובכלל בגלל שיש אנשים שנפגעים ממנו.

שאם לא ננסה לאתר את מאפייני הרוע ונתייאש מלגלות אותו, ונמשיך לראות אותו באופן "בנאלי" ושגרתי, הרי זה הרוע עצמו. כשם שהרוע מעוניין שלא יהיו אנשים שיגורו בכפיפה אחת,

ינדו אחד את השני בגלל כמה שיותר סיבות, הרי שדווקא בגלל זה צריך להמשיך לנדות את הרוע  הזה מקרב המין האנושי.

כפי שסגננה חנה ארנדט את דבריה, לו היתה לה אפשרות לאמר לאייכמן עצמו:

"כשם שאתה תמכת ובצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות, כאילו שלך ולממונים עליך היתה זכות כלשהיא לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם, כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק איתך את האדמה. מסיבה וזו, ואך ורק מסיבה זו, עליך להתלות"  (עמוד 290)

ברור הוא שהרוע לא יעלם מן העולם עקב ההתעסקות בניתוח המאפיינים שלו, אבל לפחות אני רואה לעצמי חובה לנסות...

רציתי בקטעים הבאים להביא סדר של ציטוטים מהספר לפי סדר הגיוני מסויים, לפי הבנתי. ההדגשות הם שלי, והכותרות שבין הקטעים הם שלי.

לא התייחסתי  לסוגיות המשפטיות  מאז שנחטף אייכמן ועד לביצוע גזר הדין, שהובאו בספר בהרחבה רבה. 

כן לא התייחסתי לביוגרפיה המפורטת עד כדי פליאה, כמעט על כל צעד שעשה אייכמן, ואפילו פירוט רגשות שהיו לאייכמן במהלך עבודתו, 

מאז נכנס  לתפקידיו הרשמיים במפלגה הנאצית.

התייחסתי רק למסקנות הערכיות שניתן ללמוד לגבי התנהגות האדם, הנלמדים מהסוגיות והדילמות שבפניהם עמד אייכמן ללא הצלחה.

למרות המורכבות של הנושא, סיימתי אותו בסוף הסיכום דווקא בנימה אופטימית לאור דבריה של המחברת.

למרות גזר דין המוות שנגזר בסוף על אייכמן, ונראה טריויאלי וצודק, כותבת חנה ארנדט:

עמוד 297:

"ניתן לטעון שהבעיה אינה עוד אדם אחד מסויים, אדם יחיד ומיוחד היושב על ספסל הנאמים,

אלא העם הגרמני באופן כללי, או בעיית האנטישמיות על כל צורותיה, או ההיסטוריה המודרנית כולה,

או טבע האדם והחטא הקדמון, כך שכל העולם יושב לצד הנאשם על הספסל.

כל זה נטען לעיתים קרובות, בפרט ע"י אלה שלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יגלו "אייכמן בכל אחד מאיתנו".

עמ' 300:

בפסק הדין שלו הסכים כמובן בית המשפט, שפשע כזה יכול להתבצע רק ע"י ביורוקרטיה ענקית, המשתמשת באמצעים העומדים לרשות הממשלה. אבל אם מדובר בפשע...כל ה"ברגים" במכונה (=מכונת ההשמדה הגרמנית), לא-משמעותיים ככל שיהיו,

הופכים מיד בבית המשפט למבצעי עבירה, כלומר, לבני אדם.

עמוד 298 :

"החזקתי ואני אוחזת בדעה, שהמשפט הזה צריך להתקיים למען הצדק ותו לא.

אני גם חושבת שהשופטים צדקו בהחלט כאשר הדגישו בפסק דינם כי "מדינת ישראל הוקמה והוכרה כמדינת היהודים,

ןעך כן יש לה זכות שיפוט לגבי פשע שבוצע כלפי העם היהודי. ונוכח הבלבול הנוכחי הסורר בחוגים משפטיים באשר למובן

ותועלת של העונש, שמחתי שפסק הדין ציטט את גרוטיוס, שמצידו מצטט מחבר ותיק יותר, שהסביר שהעונש דרוש

"כדי להגן על כבודו ועל סמכותו של מי שנפגע מן העבירה, כך שיהמנעות מענישה לא תביא להשפלתו".

עמוד 301

"הפסיכולוגיה והסוציולוגיה המודרניות, שלא לדבר על הביורוקרטיה המודרנית, הרגילו אותנו מאוד להסיר מעל המבצע את האחריות למעשהו, ולהסביר זאת במונחים של דטרמיניזם מסוג זה או אחר. השאלה אם הסברים "עמוקים יותר" כגון אלה של מעשים אנושיים הם נכונים או מוטעים נתונה לוויכוח.

אבל מה שאינו נתון לוויכוח, הוא שאי אפשר לבסס עליהם שום הליך משפטי, ושעשיית צדק הוא מוסד מאוד לא מודרני,

שלא לאמר "אבד עליו הכלח".

עמוד 300

"שמענו את מחאותיה של הסנגוריה, שאייכמן היה, בסופו של דבר "בורג קטן" במכונת "הפתרון הסופי",

ואת טענות התביעה שהאמינה כי גילתה באייכמן את המנוע עצמו (=למעשי ההשמדה).

אני עצמי לא ייחסתי חשיבות מרובה לאף אחד משתי התאוריות הללו, וכך נהג גם בית המשפט בירושלים,

מאחר שכל תאוריית הבורג היא חסרת כל משמעות משפטית, ולכן אין זה משנה כלל איזה סדר גודל

מייחסים ל"בורג" הקרוי אייכמן.

אם הנאשם מצדיק את עצמו בהתבססו על כך שפעל לא כאדם אלא כנושא משרה ציבורית,

שאת מטלותיו היה יכול כל אחד אחר לבצע בקלות, הרי כמוהו כפושע המצביע על סטטיסטיקות של פשע..ועושה רק את מה שהיה מצופה ממנו סטטיסטית, שרק במקרה הוא זה שעשה זאת ולא מישהו אחר, כי בסופו של דבר מישהו היה צריך לעשות זאת.."

המחברת מאמינה ש(עמוד 298):

"

1. מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו (=לאייכמן) שום מניעים.

2. והפעלתנות הזאת כשלעצמה לא היתה פלילית בשום אופן (=כי היא תאמה את חוק המדינה הגרמני, שתאם את קו המחשבה של היטלר, הערה שלי).

הוא לעולם לא היה רוצח את הממונה עליו כדי לזכות במשרתו.

3. אפשר לאמר בלשון הדיבור, שפשוט לא היה לו מושג מה הוא עושה...הוא ידע במה מדובר, ובהצהרה האחרונה שלו לבית המשפט

הוא דיבר על "השינוי הערכי שיצרה הממשלה [הנאצית]".

4. הוא לא היה טפש.

"

"בירושלים, כשעימתו אותו (=את אייכמן) עם המסמכים המוכיחים את נאמנותו היוצאת דופן להיטלר ולפקודות הפיהרר,

ניסה אייכמן כמה פעמים להסביר שבזמן הרייך השלישי "למילותיו של הפיהרר היה כוח של חוק", ופירוש הדבר בין היתר,

שאם הגיעה פקודה ישירות מהיטלר, לא היה צורך שתהיה בכתב.

הוא ניסה להסביר שמסיבה זו הוא מעולם לא ביקש פקודה בכתב מהיטלר."

"בפשע עצום ומורכב כזה, הנידון לפנינו, שהשתתפו בו הרבה אנשים בדרגות פיקוד ובמידות פעילות שונות -

המתכננים, המארגנים, והמבצעים לדרגותיהם - אין טעם רב לשימוש במושגים הרגילים של משדל ומסייע לדבר עבירה.

הרי פשעים אלה הם המוניים לא רק במה שנוגע למספר הקרבנות, אלא גם בנוגע למספר המשתתפים בפשע,

ןמידת קרבתו או ריחוקו של פושע זה או אחר מבין הרבים אל האיש ההורג את הקרבן בפועל אינה אומרת כלום באשר

למידת אחריותו.

נהפוך הוא בדרך כלל תגדל האחריות ככל שאנו מתרחקים מן האיש המפעיל את כלי המשחית בידיו."

"מאחר ואייכמן אובחן ע"המחברת כאחד שהוא "לא ידע מה הוא עושה" (ראה לעיל על המסקנות האישיות לגבי אייכמן).

"הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה כזה יכולים לגרום ליותר חורבן

מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם.

אבל זה היה לקח, לא הסבר של התופעה ולא תיאוריה על אודותיה".

עמוד 300:

"..עצם מהותו של משטר טוטליטארי, ואולי גם טיבה של ביורוקרטיה, הוא להפוך בני אדם לנושאי משרות ציבוריות וללא יותר מברגים במנגנון מנהלי, וכך לשלול מהם צלם אנוש".

עמוד 301:

"כשהיטלר אמר שיום יבוא, ותהחה זו "חרפה" להיות "משפטן" בגרמניה, הוא דבר מתוך נאמנות מוחלטת לחלומו על ביורוקרטיה מושלמת".

עמוד 306:

"...אנחנו יודעים, שמעטים (-מהגרמנים) שהיו "חצופים" דיים לסמוך רק על שיפוטם כלל לא היום אותם אנשים, שהמשיכו לציית לערכים הישנים או שאמונתם הדתית

הנחתה אותם. מאחר שהחברה המהוגנת כולה נכנעה בצורה זו או אחרת להיטלר, נעלמו לחלוטין העקרונות המוסריים הקובעים התנהגות חברתית, והצווים הדתיים - "לא תרצח!" -

המנחים את המצפון נעלמו לחלוטין.

אותם מעטים שעדיין היו מסוגלים להבחין בין טוב לרע פעלו באמת, אך ורק על פי שיפוטם והם עשו זאת בחופשיות. לא היו להם שום כללים לציית להם, שלפיהם אפשר לסווג את המקרים הספציים

שבהם נתקלו. הם נאלצו להחליט על כל מקרה לגופו, כי לא היו שום כללים לגבי מה שאין לו תקדים."

6. שיטות השכנוע של המרצחים להתמיד במלאכתם (עמוד 114-115)

"חבר ההררכיה הנאצית המוכשר ביותר בפתרון בעיות מצפוניות היה הימלר. הוא נהג לטבוע סיסמאות...

ראוי לציין שהימלר לא ניסה כמעט  אף פעם להצדיק זאת במונחים אידאולוגיים, ואם ניסה הרי שדבריו נשכחו במהירות. מה שנתקע במוחם של אותם אנשים שהפכו לרוצחים היה האמונה שהם מעורבים במשהו היסטורי, כביר, יחיד במינו...זה היה חשוב , כי הרוצחים לא היו סדיסטים או רוצחים מולדים, להיפך, נעשה מאמץ שיטתי לנפות את כל אלה שנהנו הנאה פיזית ממעשיהם.

אנשי האיינזצגרופן גויסו מקרב היחידה המזויינת של הס"ס, שרמת הפשיעה בה לא עלתה על זו של כל יחידה רגילה בצבא הגרמני, ומפקדיה נבחרו ע"י היידריך מקרב האליטה של הס"ס, נושאי התארים האקדמיים.

הבעיה לא היתה, איפוא לגבור על מצפונם, אלא על החמלה החייתית המתעוררת בכל אדם נורמלי לנוכח סבל פיזי. התחבולה שהימלר נקט בה... הוא הסב את האיסטינקטים (=הטובים) האלה, והיטה אותם כלפי ה"אני". וכך במקום לאמר: "איזה דברים נוראים עשיתי לאנשים! יכלו הרוצחים להגיד: "איזה דברים נוראים נאלצתי לראות תוך כדי מילוי חובותי, וכמה העיק התפקיד הזה על כתפי!".

דוגמאות לסיסמאות נוספות שהימלר טבע:

* "מנאום של היטלר מ 1931 - "כבודי הוא נאמנותי" - 

*  "אלה קרבות שדורות העתיד לא ייאלצו לחזור עליהם" - רמז לקרבות נגד נשים, ילדים, זקנים ו"פיות מיותרים" אחרים.

* "לדבוק בכך, ומלבד יוצאים מן הכלל, שמקורם בחולשה אנושית, להישאר הגונים ומכובדים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו, שמעולם לא נכתב ולעולם לא ייכתב".

* "הפקודה לפתור את השאלה היהודית היא הפקודה המפחידה ביותר שארגון יכול לקבל".

* " אנחנו מודעים לכך, שמה שאנו מצפים מכם הוא 'על-אנושי', להיות 'לא אנושיים' בצורה 'על אנושית'".

* "משימה אדירה המזדמנת אחת ל 2000 שנה".

7. למרות הכל, על המין האנושי לא לחדול מנסיונות הצלה   של אומללים, גם בתנאי טרור,

המחברת מביאה ציטוט מתוך כתביו של פטר באם, רופא צבאי גרמני ששירת בחזית הרוסית, שהיה עד לרציחת יהודים ע"י יחידות הרג גרמניות (בספרו "הדגל הבלתי נראה"):

"לא עשינו דבר. כל מי שהיה מוחה ברצינות או פועל נגד יחידת ההרג היה נעצר בתוך 24 שעות ונעלם. זוהי אחת  מהדקויות של ממשלות טוטליטאריות במאה שלנו: שהן אינן מאפשרות למתנגדיהן למות מות קדושים דרמטי למען אמונתם...המדינה הטוטליטרית  מעלימה את מתנגדיה באנונימיות שקטה. אין כל ספק שכל מי שהיה מעז למות כדי לא להשלים בדממה עם הפשעים הללו מקריב את חייו לשווא. אין להבין מכך שקרבן כזה היה חסר משמעות מבחינה מוסרית. הוא רק היה חסר תועלת מבחינה מעשית. "

על טיעוניו "עונה לו"  חנה ארנדט, בנימה אופטימית מעניינת:

"...כשם שכל מאמציהם הקדחתניים של הנאצים, החל מיוני  1942, למחוק את כל עקבות הרציחות..היו לשווא, כך גם 'מאמציהם להעלים את מתנגדיהם באנונימיות שקטה' היו לשווא. 

תהומות הנשייה אינם קיימים. שום דבר אנושי אינו מושלם עד כדי כך, ופשוט יש בעולם אנשים רבים מכדי שנשייה תהיה אפשרית. תמיד ישאר בחיים אדם אחד לספר את הסיפור. לכן שום דבר אינו יכול להיות 'חסר תועלת מבחינה מעשית'. 

מבחינה פוליטית, הלקח הוא שבתנאי טרור יילכו רוב האנשים בתלם, אבל יהיו אנשים שלא, והלקח מן הארצות השונות,  שה"פתרון הסופי הוצע להן הוא שזה היה יכול לקרות 

ברוב המקומות (=כמו פולין, רומניה ועוד) אבל זה לא קרה בכל מקום (=כמו בדנמרק שהמלך שלה התנגד אקטיבית לדרישות הנאצים, וחסידי אומות העולם).

מבחינה אנושית אין צורך ביותר מכך, ואי אפשר לדרוש יותר כדי שהפלנטה הזאת תמשיך להיות מקום מתאים לחיים של בני אנוש. "

חשבתי לתומי שהחסידים אוהבים כל אחד מישראל.

חשבתי שאדמורים אינם מעורבים בפוליטיקה, ומתרחקים ממנה.

סכסוך עימנואל הוכיח מעבר לכל ספק - חסידי סלונים מהעיר עמנואל בגדו במורשת היהודית.

אני מאשים את האדמור מסלונים בבגידה במורשת היהודית. 

מורשת שאוהבת להתמודד עם חינוך ספרדי ואשכנזי מעורב לתורה ולמצוות.

כולי תקווה שלאחר סכסוך עימנואל כולם יבינו איפה היהדות של ימינו נמצאת - בכלא.

התרבות היהודית שלנו נמצאת בשמחה בין כתלי בית הכלא כדי שכולם יראו את "קדוש השם" המזוייף שלה.

לאחר השחרור של האסירים חסרי המעוף, יתקיים ערב שירה וריקודים לכבוד שחרורם.

זה המצב בימינו. היהדות היא בכלא.

כל עוד מי שמנהל את היהדות של ימינו הם רבנים שליטים טוטליטריים של ציבור מאמינים,

זו תהיה צורתה, ובשמה כל פעם יכנס מישהו אחר לכלא בשם האלוהים.

אף אדמור לא הצליח להחליף את מקומו של אבא בבית.

אבא בבית יכול לעשות פלאות ביהדות: ללמוד עם ילדיו, ללמוד בעצמו ולשוחח עם אנשים.

המטרה המוצהרת צריכה להיות השארת הרבנים הטוטליטריים האלה מאחורה לנפשם. 

והמצב הוא מעניין: כל עוד היהדות תשאר אצלם בלבד - ירגיש כל בית ישראל את הריקנות של היהדות,

וברגע שכל בית אב יחליט כי היהדות היא מורשתו, ויכניס ערכים יהודיים לביתו, ופחות יסמוך במחשבתו ובמשענתו על

הרבנים הטוטליטריים האלה - רק אז יתמלא עולמו הרוחני של כל יהודי.

כי היהד'ות של ימינו מופקרת בידי רבנים טוטליטריים, ורק אבא בבית יכול לשחרר אותה מהכלא.