אחד הגורמים החזקים לבריונות הדתית בישראל היא העובדה שלאדם דתי בישראל יש שתי דרכים שבמסגרתן הוא רשאי להקרא אדם דתי.
המסגרת האחת היא הדתיות הלאומית, מה שמכונה בני עקיבאמפדל וכדומה. והדרך השנייה היא היהדות החרדית.
כלומר כדי שיהודי בן ימינו ייקרא אדם דתי הוא צריך להשתייך לאחת משתי המסגרות הללו. או זה או זה.
יום אחד החלטתי. לא עוד. אני לא כבול לשתי מסגרות דתיות. אני אדם דתי פרטי. אני אדם דתי שמחליט בכוחות עצמו מתי לפנות לרב, ועל דרכי הפרטית בחיים.
מותר לי להתגעגע ולאהוב את ארץ ישראל, את ירושלים. מותר לי לרצות שיהיה שלום עם הפלסטינים. מותר לי שיהיו לי תחביבים לקרוא הוגי דעות מכל העולם,ומאיזה דת שאני רוצה.
אני אדם דתי חופשי.
רבים שאלו: "ואיך אתה מסתדר עם דעות שונות של רבנים שאתה מתנגד להם?".
אמרתי: לא רק שאני מתיר לעצמי לחלוק על רבנים. אני חושב שזו מצווה גדולה לפעמים לחלוק עך רבנים. ואני אוכיח את דבריי בראייה שלא תהיה לאף דתי קלאסי תשובה עליה.
פגשתי אדם דתי שמשתייך לאחד משני הזרמים דלעיל ושאלתי אותו:
כמה פעמים אתה פותח ספר קודש במשך השבוע ונהנה לקרוא בו? כמה פעמים אתה שואב אושר וכוחות מהתורה והלימוד שלה?
ואני לא מדבר על בחורי ישיבות שיושבים ולומדים. בבית. כמה פעמים בבית יוצא לאדם ממוצע לדעתכם לפתוח באמת ספר תורה, פרשת שבוע או סתם מדרש וללמוד? כמה? תזרקו מספר? נכון מאוד. צדקתם: אפס.
אפס עגול. איך שלא תסתכלו על אדם דתי ממוצע. אפס פעמים יוצא לו לפתוח חומש ותורה במשך השבוע.
אז הגיע הזמן שהדרכים הדתיות כדי להקרא דתי יפסיקו להיות חרדי או דתי לאומי.
כי מי שרוצה להיות דתי, הוא לא צריך להשתייך בדעותיו. לא לרבנים ולא לפתקי קלפי מסויימים. צריך פשוט לאהוב ולדעת להנות מספרי המקורות. זה הכל. וכל השאר. זו סתם תפאורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
