כינוי:
טטי =) בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הוסף מסר | 4/2009
 הכל פשוט מתחיל להסתדר:]
בנות, אלה שקוראות פה, ושקראו את הפוסטים האחרונים שלי, תודה על כל התמיכה :)
רק רציתי לומר, שהכל מתחיל להסתדר..
ואתן יכולות להוסיף אותי למסנ' אין לי בעיה :]
עכשיו אני מבינה כמה ההוא לא שווה את האהבה שלי, ואולי אפילו זאת לא הייתה אהבה.
הכרתי בן אדם מדהים, שיש לו כ"כ הרבה אהבה להציע לי, והחלטתי להסתכן, ולשניה אני לא מצטערת.
מהרגע שהכרנו, הכל השתנה, הכל מתחיל להסתדר.
יש בו כל מה שתמיד חיפשתי בבן זוג, והוא פשוט מלאך שנפל עלי משמיים.
הכל כל כך מדהים, כל מה שהוא עושה, אומר..פשוט טוב לי, לנו.
עכשיו, כשהכרתי מישהו כזה, אני מבינה מה זאת אהבה, מה זה בן אדם מאוהב ולא סתם מישהו שרוצה אותי.
קצת מוזר לי הכל בהתחלה, וקשה לי להגיד מילים שאני רוצה, ואני עוצרת את עצמי הרבה,
אבל רק עם הזמן הכל באמת יסתדר, יהיה טוב.
והלוואי שהכל יסתדר,
כי אני לא מתכוונת לוותר על זה, לא עכשיו, ולא עוד תקופה ארוכה.
כי זה פשוט זה.
ומלא זמן לא היה לי כ"כ טוב.
מלא זמן לא חיכיתי כל הזמן לצלצול ממנו, לדבר איתו, וכל רגע פנוי הייתי חייבת לדבר איתו.
בלימודים למרות כל הלחץ, הרבה מתחיל להסתדר.
כבר התחלנו עם מתכונות, ועוד מעט בגרויות.
התחלתי לעבוד בתור מורה לריקוד, עם המורה שלי.
יום העצמאות יש הופעות ועשיתי הרבה חזרות לבנות הקטנות.
היה קצת קשה להשתלט, והיה קצת ארוך, ועכשיו אני מבינה ת'מורות שחוזרות עם כאב גרון, וזה לא כיף:\
אבל זה היה כיף להיות מורה, זו שמחליטה, זו שמשיבה בצד, זו שמלמדת ומסבירה..
היה כיף לראות קבוצה שרק שיעור לפני לא היו אחידות לגמרי, פתאום כולן עושות את זה טוב,
והכי כיף היה, שבסוף השיעור, למרות שקצת צעקתי, הן באו וחיבקו אותי, הביאו לינשיקה ואמרו שבת שלום..
וביקשו שאני אבוא ללמד שוב, ושהיה כיף, ואפילו שאני יפה חח XD
וששיתפו אותי בדברים שלהם.
| |
 הפעם האחרונה שזה היה אמיתי.
מאמי,
לא תיארתי לעצמי שככה זה יהיה, אחרי הכל.
מלא דברים, עברתי בזכותך. וכמה קשה היה לי, ורע, ונשברתי ברגעים מסויימים.
והיו רגעים שהיה טוב, יותר מידי אפילו.
אני בחיים לא אצליח לשכוח איך פעם הייתי מתבלבלת בשם שלך, ואיך בפעם
הראשונה אמרתי ת'שם שלך במקום ת'שם שלו, והוא לא שם לב ושתקתי, ולא הבנתי
בכלל מה קרה.
ואיך ניסית לצלם אותי "אני מוחק, רק להראות לו ת'איכות"
ואת ה-שיר שלנו..כ"כ שנאתי את הזמר הזה, אבל עכשיו אני דיי אוהבת אותו.
ואני לא מצטערת על כלום, על שום רגע, איתך או בעלדייך.
כי למדתי, התבגרתי.
הרבה השתנה, אצלי, אצלך, אצלנו, בנינו.
ולמרות הכל, יש דברים שלא השתנו, ולא ישתנו בזמן הקרוב.
ואני לא בטוחה אפילו שתוכל להבין את כל זה ככה,
וכמה שמההתחלה רצית כ"כ להכיר אותי באמת, אני רק הרחקתי אותך, כי פחדתי. ואני מצטערת על זה.
אבל בכל זאת, הצלחת להכיר אותי יותר טוב מהרבה אנשים, ואני שמחה על זה, ומעריכה אותך.
למרות הכל, עשית את כל המאמצים שיכולת כדי להכיר אותי, ושאני אכיר אותך.
הכל תקופות בחיים.
וכמה שלא נריב, כמה שלא נרצה להרוג אחד ת'שנייה, כמה שלא ננסה להתרחק, לשמור על מרחק, כי הכי קל לברוח, להתחמק..
אנחנו נמצא את עצמנו מתקשרים אחד לשניה כשקשה, כשרע, שצריכים, שזקוקים, שחייבים.
כי למרות שיש עוד אנשים שיהיו איתנו, זה אף פעם לא כמוך.
ותמיד המשהו הקטן הזה, הדאגה, האיכפתיות, הרצון להיות ולעזור, ישארו.
החיבוק החם, האמיתי, האוהב, הדואג, כמה התגעגעתי אליו, אתה לא יכול לתאר לעצמך.
וכמה שרציתי שנתרחק, שנתנתק קצת, כי הרי הכי קל ככה, לברוח, רציתי לראות אותך ואני שמחה.
ובעיקר על החיבוק, והשיחה.
והמבט שלך, אתה לא מבין איך אני אוהבת אותו, וכל מה שעשיתי אתמול, היה סתם, ואתה יודע, כי ככה הכי קל לי,
אבל ככה אתה אוהב אותי גם.
וזה קשה לשכוח, מבט כמו שלך.
אני עדיין לא מעכלת, מבינה את זה שאתמול זו הפעם האחרונה שראיתי אותך, שדיברתי איתך, שחיבקת אותי, שהבטת בי עם המבט הזה שלך, שאני כ"כ אוהבת,
ואני לא באמת יודעת מתי תיהיה הפעם הבאה. הפעם הבאה שזה יהיה אמיתי.
ואני מקווה שלא תעשה שטויות, ושהשיחות בשבוע האחרון שינו אצלך משהו,
כי אתה לא מבין כמה קשה לי עם זה.
ולא אכפת לי שתדע שבכיתי, ולא אכפת לי מכלום, רק ממך.
וזה לא שלא היו לנו תקופות שלא התראינו, פשוט לא ככה.
לא ככה, שלא ידעתי. שלא ידעתי מה עובר עלייך, שלא ידעתי איך אתה מרגיש, אם כ"כ רע לך, אם הכל בסדר, אם אתה צריך לדבר עם מישהו, לקבל חיבוק אוהב.
והחוסר ידיעה הזאת, זה מה שעוד יותר מקשה.
ולדעת שאני פה, וסבבה לי, ואתה שם, ואני בלי יכולת לעשות דבר.
קשה לי.
ואני לא יודעת בכלל איך אני אצליח להתרכז בלימודים, בכל המבחנים, מתכונות, בגרויות. בריקודים, בחזרות, בהופעות. בעצמי. בלי לחשוב עלייך.
בלי לחכות להודעה ממך, שאני יודעת שלא תגיע.
רק לחכות לשיחה ממך שאולי תיהיה לך אפשרות ויהיה לך זמן להתקשר גם אלי, כי אתה יודע כמה חשוב לי וקשה לי ואני מתגעגעת, והרי גם אתה מתגעגע.
והרי גם עכשיו, בתקופה הזו, החיים לא יעצרו, והכל ימשיך..לא כרגיל, אבל ימשיך.
אתה יודע, לפעמים לא הכל תלוי בנו, וצריך לעשות דברים שלא כ"כ רוצים, אבל חייבים, ואין ברירה.
ואני לא אחכה, ולא אמשיך, אני פשוט אחייה ת'חיים כמה שאפשר, שאצליח.
ושנינו הרי יודעים מה היה בנינו, ומה יש.
ואין לי מה להגיד לך, חוץ מזה שאני מקווה שאולי זה ישנה אותך קצת, שתפסיק עם כ"כ הרבה שטויות.
וכמה שצריך לנצל ת'חיים ולחיות, אבל לא צריך להגזים, כי ככה לא צריך לחיות.
ואני לא אחזור להיות,מי שהייתי איתך. לפחות לא עכשיו.
כמה שאני אמיצה איתו, ואומרת לו הכל, כמעט,
אם רק היה לי אומץ להביא לו ת'מכתב הזה, או אחד אחר,
אלב זה בחיים לא יקרה, ולא משנה מה.
| |
נעים לך וכיף, אבל כל זה חולף.
"צריך לדעת מתי לוותר.."
אז אני יודעת, ו..?
אני צריכה לדעת איך עושים את זה..הרי כבר ויתרתי, אבל עדיין זה לא עוזב אותי.
ופתאום אני מוצאת את עצמי חושבת יותר מידי על דברים שקרו שנה שעברה,
ומה היה עכשיו או לפני 7 חודשים לפחות, אם הייתי פועלת אחרת..
הרי אני יודעת שבחיים לא יהיה כלום, כי פשוט יש דברים עכשיו שלא מאפשרים את זה..
ואולי עוד כמה שנים, אבל עד אז, ה' גדול, והכל יכול להשתנות, לטובה או לא..ותלוי למי.
ופתאום, למרות שאני מודעת וכבר לא התמימה, אני לא מפסיקה לחפש אותו, למרות שאני יודעת שזה סתם..
אני אפגע מזה, אני לא צריכה אותו, ואני לא רוצה שנחזור.
והרי הכל יכול לקרות, אבל אני רוצה לעמוד על שלי, שזה לא!
והנה, אני הרי יודעת שאני צריכה לוותר, ואפילו ויתרתי, אבל אם פתאום הוא חוזר[?]
אני לא יכולה 100% להתנתק ממנו, אפילו שהמשכתי.
וכולם אומרים שאני חזקה, ואני מנסה להשאר חזקה, להראות שאני חזקה..
וכולם מתייעצים איתי, כאילו אצלי הכל מצליח..ואף אחד לא מעלה בדעתו כמה הוא חסר לי,
וכמה שהייתי שמחה עכשיו אם הכל היה אחרת,
אבל הם רואים רק מה שאני מנסה לשדר, ולא מה שבאמת.
אז אני מנסה להמשיך הלאה, כי אני יודעת שזה הכי טוב, ונכון.
ומצד אחד המשכתי, אבל מצד שני אני עדיין תקועה, וקשה לי.
וזה לא אמיתי, אז אל תאמיני
זו לא את, זו מישהי אחרת
תחייכי חזרה ותתני נשיקה
איך יפה לך כשאת מאופרת
וזה לא חשוב אז אל תחשבי
שחשוך כאן ורק את זוהרת
זה שברי זכוכיות ומתכת זולה
לענוד לצוואר על שרשרת
והם לא מכירים אותך, לא באמת
ורובם לא יבין לעולם
איך בסוף הופעה מכבים את האור
את נשארת לבד כמו כולם
אבל יש מי שיודע יביט בך עייף
ויגיד בחיוך המריר
שנעים לך וכייף, אבל כל זה חולף
ובסוף
מה שיש לך
זה שיר...
| |
ומה שבלב עוד נשאר..:\
לא יודעת איך להגדיר את זה, את התקופה.
מצד אחד, אני רוצה לנהל את השיחה הזאת.
יש לי מלא מה להגיד, לשאול.
אני בטוחה שגם לך יש מה להגיד, ועוד יותר בטוחה שאתה רוצה לשמוע.
זה משהו לא מוגדר עכשיו, ורק שיחה יכולה להבהיר הכל.
מצד שני, כל מה שהיה לי להגיד לך פעם, כבר לא הכי רלוונטי.
כבר לא בא לי לראות אותך, ולדבר איתך.
זה דיי מיותר כבר, וחסר משמעות.
קודם אתה התחמקת, עכשיו אני.
אגו, אגו, אגו.
לא יכולה לוותר עליו עכשיו, מה אני יעשה?!
אני מתגעגעת אלייך, אתה חסר לי, ואני מתאפקת כדי לא להתקשר אלייך, לשלוח לך SMS, לבוא אלייך.
אתה מכיר אותי יותר מידי טוב, ויודע מה לעשות כדי להחזיר אותי.
הפעם לא יצליח לך.
נמאס לי ממשחקים, נמאס לי ממך.
אולי אני בורחת, אבל זה הפתרון הכי פשוט.
אני יודעת שיום אחד, לא אינ ולא אתה, נצליח להתחמק מזה, ונפגש, ונדבר.
אני לא בטוחה שעכשיו זה הזמן הטוב לזה.
קשה בלעדיך
כי נגעת בי
כל כך נגעת בי
ומה שבינינו נגמר
קשה בלעדיך
כי נגעת בי
כל כך פגעת בי
ומה שבלב עוד נשאר.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
