Everyone Dies Alone
המרדף אחר אור היום |
| 12/2006
קפריזות
אני לומד הכי הרבה והכי מעט מלהסתכל על אנשים שדומים לי.
להתנצח בלי סוף, לא לוותר על מטר וירטואלי של מקום, מעמד, כבוד, להתעקש על הדברים הכי לא חשובים, רק כי הם עלו למודעות.
כמו ילד מוכה שיחקה את אביו האלים, שי המתבגר מחקה את האנשים שהוא הכי לא סובל.
לומד הרבה כי כשאתה מביט במראה קל לך לסמן את הפגמים, קל לך להחליט מה לא טוב. לצער כולם, להחיל דברים על עצמך זה ממש הרבה יותר קשה.
אני חושב שחצי מיליון פעם האמנתי ששיניתי משהו בי רק כדי לגלות אותו מעבר לפינה הבאה, וגם אם בסוף הצלחתי, יש את הסיכון שההדחקה לא תשתלם. תמיד יש סיכוי כזה.
בנתיים אני מלעיט את עצמי בשגרה, משקה את עצמי ערפל וחוסר משמעות, מקהה את העצבים לחספוס שמקיף אותי ולתהום שמחכה בסוף הדרך. כתוצאה אני קצת מתרחק מאנשים שחשובים לי, או מתקרב לאנשים שלא חשבתי שיש סיבה שאני אתקרב אליהם.
שלושה דברים מאפשרים לי לנשום בלי להתאמץ במציאות הנוכחית- מוסיקה איכותית מאוד (נדיר), סקס טוב (בואו לא נכנס לזה. יש, אבל לא מספיק), וסמים (אסור, אני בשירות לאומי).
אבל גם שוקו יעבוד.
אני בסוף השבוע במרכז. תעזרו.
שייקה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
