Everyone Dies Alone
המרדף אחר אור היום |
| 1/2007
תפר, אסוציאציה
גיליתי מקום חדש בכימיה של הגוף שלי.
נניח ואתם מסוגלים לסבול רק עד כמות מסוימת ממשהו- ישבתם פעם באכול כפי יכולתך ואכלתם כפי יכולתכם? התחושה הסופית של כבדות, של גוף שמנסה להתפקע, וחוסר האונים של הנפש בפני מה שכבר נעשה? אז תדמיינו לרגע מה יקרה אם התחושה הזו שבדרך כלל לא אורכת יותר מדקה שתיים, או עד שמגיעים לשירותים, תארך שעות?
אחד העינויים הנוראיים שעברתי, זה היה, הגוף תקוע, כמו מיתר ישן שגיטריסט אלים מנענע שוב ושוב, הרבה אחרי שהצליל יצא ממנו, והכאב כמעט לא אפשרי.
לא פיסי כמו חתך עמוק, אלא יותר פנימי, אתה מרגיש את ההרס שמסתובב לך שם.
יצאתי החוצה מהחדר המהביל, ראשי מתנודד ופועם בהרמוניה עם צרימת הגוף, והקאתי, נשען על הגדר עם יד אחת, השניה מושכת את שערי מנתיב הסחי. התחילה רוח קלה, שבארבע בבוקר יכולה להקפיא רוק בדרכו אל הקרקע אבל הפעם בירכתי עליה, כי היא סטרה לתודעה שלי והחזירה אותי להווה. הצלחתי להזמין מונית, להתנודד לתוכה ולהשפך לתוך המושב הקדמי, להושיט יד רועדת לכיס ולשלם לנהג הנחמד, ואז אני לא זוכר...
התעוררתי במיטה, אז כנראה שהצלחתי להכנס הביתה ולעלות למעלה, ומסתבר שאפילו הערתי את אחותי מהספה בסלון, שתשן במיטה.
היום, ורק עכשיו, אני נזכר בתחושה הזו של כאב וחוסר מקיף וכמעט בלתי נסבל, של מאבק שניה אחרי שניה ברצון העצום לסגור עיניים ולשקוע, לתת לסיבובים לשלוט בך. להתעלם מהכאב ולהתרחק ממנו.
כמו שטיילר אמר, אלה הרגעים הכי יפים של החיים שלנו ואנחנו בורחים מהם כמו אנשים מתים.
גיליתי כימיה חדשה בגוף שלי, ואני בכלל לא אוהב אותה.
שי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
