Everyone Dies Alone
המרדף אחר אור היום |
| 1/2007
אוקלי
שוב הפחד מקים אותי מהמיטה בלילה, רועד מקור בחדר החם, דמעות בזווית העין או כבר על הלחי. את הביצים שלי תופס כאב קהה, גם קר (אולי הם מחליפים רעיונות), והבטן שלי חלולה.
את הסרט הזה אני כבר מכיר.
אני מקלל את האתאיזם, את הראשון שחשב אותו והפיץ אותו ואת כל עדרי הטמבלים שקידמו אותו במחווה, ביצירה או באמירה. אתם טיפשים. אתם טיפשים גמורים לא כי מה שאתם אומרים בהכרח לא נכון. אלא כי אתם לא יודעים אם זה נכון או לא נכון. למה להכניס ספק?
למה לא להשאר עם אבסולוטים, לכאן או לכאן? יש לכם חשד? לכו תבררו, כשתמצאו תשובה ספרו עליה לעולם. בנתיים אתם סתם חבורת פחדנים חסרי עמוד שדרה שבשביל לא להרגיש לבד בקר הגדול שהעלתם על דעתכם אתם מפיצים את הספק שיכרסם עוד כמה לבבות.
אבל בריק אינסופי, לא משנה כמה לבבות קטנים וחמימים תזרקו מסביב, עדיין יהיה קר, ועדיין יהיה לבד לחלוטין.
אני פונה לתקרת החדר, ודרכה לשמיים המטאפיסיים של העולם הזה, מוחה את הדמעות ומרטיב את היד ואת הכר. "למה לא לגלות לי סוד? למה לא משהו?"
ואז מפציר "אתם לא מבינים שאם הייתי יודע על הסוף הייתי יכול לבלות את הבאמצע הרבה הרבה יותר טוב?"
אבל, נו כמובן, אין עונה, כי אני לא מיוחד מספיק וכבר הרבה שנים שלא עושים הופעות אורח מהכיוון ההוא.
בכל אופן הגעתי להחלטה קטנה גדולה. יהיה קשה מאוד מאוד מאוד לעמוד בה, כנראה הכי קשה מכל ההחלטות שלי. עד עכשיו לא ידעתי מה יש בסוף, ולכן ההווה שלי הלך פעם לכאן ופעם לכאן, בהתאם למצבי הרוח. נשבר הזין.
עכשיו, אני לא יודע על הסוף שלי כלום, אבל אני בהחלט יכול לדעת על ההווה שלי דברים, ונמאס לי להיות מאוכזב אפילו מימים בודדים.
אם אני הולך למות בעוד שבוע, אני רוצה להיות מרוצה מעצמי.
To work.
אני מודה להורים שלי, שאני אוהב אותם אולי יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, ולכל מי שנגע בי בזמן כזה או אחר, די בטוח שכל מי שאני יודע את השם שלו חשוב לי בצורה כזו או אחרת, גם אם לא אמרתי, גם אם אמרתי שלא. אל תהיו מושיים, פשוט תקחו את זה.
אני מודה לפיינל פנטסי טקטיקס אדוונס ששרף לי תשע שעות חיים היום והבהיר לי כמה מדכא חוסר הדכאון שלי וכמה משמחת חוסר השמחה.
וכמובן, אני מודה ל-"המרדף אחר אור היום", ספר שכתב בחור גוסס שידע בדיוק מה הוא רוצה, ונתן לי כמה רעיונות למה אני רוצה.
שי, הכנס דרמה בסיבוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
