אתם לא מתארים לעצמכם כמה הפוסט הזה מכאיב לי.
יקרות [ויקרים] שלי,
כמו שראיתם, הבלוג כולו נעלם.
כמעט שלוש שנים שהבלוג הזה חי ובועט, הפוסט הזה הוא הפוסט ה851.
ו... הוא גם האחרון.
היום דולב, כלומר, גילי, עשתה איתי את השיחה המיוחלת, זו שחששתי ממנה, שלא ידעתי מה הולך לבוא ואיך לאכול את מה שהיא רוצה להגיד לי.
אז באמת לא ידעתי איך לאכול את זה.
רציתי להגיד תודה רבה למי שאמר/ה לגילי על מה שכתבתי בבלוג הפרטי והאנונימי שלי, זה שכל כך השתדלתי לשמור אותו סודי, בלי שמות, זה שכתבתי בפירוש ויותר מפעם אחת שמה שכתוב בו נועד להשאר בדף בעילום שם. תודה רבה על השיחה המביכה בחיי, תודה רבה על עשרים דקות של בכי בדממה על הברכיים שלה, תודה רבה על הערב ההרוס, ובעיקר - תודה רבה, כי כמעט שלוש שנים מהחיים שלי נמחקו עכשיו, עם כל הפוסטים של הבלוג הזה, עם הבלוג הזה עצמו.
אתם לא מתארים לעצמכם כמה הפוסט הזה מכאיב לי.
אז שלום.
קוראים לי [כן, באמת] גילי. גילי טייכהולץ בתעודת הזהות, ולעתיד גילי [קשת] סוף. עוד שבוע וחצי אני אהיה בת שמונה עשרה.
אני גרה במושב בעמק חפר, שזה קצת צפונית לנתניה. סיימתי ללמוד בבית הספר רופין בשנה שעברה, ועכשיו אני מתבטלת.
אם אתם רוצים לשמור על קשר, לשמוע מפה לשם, או סתם להכיר כי עכשיו לא נוכל יותר לדבר בתגובות, הנה מספר דרכים לתקשר איתי:
מייל: [email protected]
מסנג'ר: [email protected]
פייסבוק: Gili Teichholtz
ואם תרצו לשלוח יונת דואר, תפנו אליי ואני כבר אעזור לכם לעשות את זה. כי אני אוהבת יוני דואר. זה מקסים.
אני לא יכולה להמשיך לכתוב את הפוסט הזה, כי אני פשוט אבכה בלי שליטה.
אז, נתראה בשמחות?
המגרגרת [גילי].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: