סיפור שגורם לי לחשוב אחרת על דברים, במין חיוך כזה מהול בעובדות החיים זה סדר חלקי של אדגר קרת מתוך צינורות,
אני מאוד אוהבת את הסיפורים שלו ומתחברת לצורת כתיבה הפשטנית בגובה העיניים שלו והספיור האהוב עלי הוא ללא ספק סדר חלקי
לא משנה כמה הסיפור בסופו של דבר די עצוב בוא תמיד גורם לי לחייך, להיזכר שצריך לאהוב את החיים.
הדרך שבא הסבא והילד רואים את הדברים בלי לסבך, בלי להיתקע, מהאנשים האלה שעשויים מים, לא מי שלוליות שעומדים עד שהם מתהדים, מי נהר זורמים ומשתנים.
יש כמה משפטים שאני אוהבת במיוחד אחד מהם- "אם זה היה תלוי בי, הייתי מפסל את מיכאל בחמאה, וביחד היינו צופים באביך נמס. מיכאל לא ראה את הדברים כמו אמך, הוא העדיף לכתוב את חייו במים, ליצור מערבולות של רגש, לא לחרוט עובדות סתמיות על גדמי עץ"
יש משהו מקסים, פשוט ואם זאת עמוק בטירוף במשפט הזה
אני חושבת שהגיע הזמן לצאת מההנחה שכולם קראו את הסיפור הזה ולכולם הוא יושב טרי בראש כל הזמן ואכתוב בקצרה על מה הוא מספר.
אז בגדול זה סיפור קצר(כיאה לסופר החביב) על ילד שאבא שלא מת מדריכה על מוקש כשעצר להשתין בצבא ואיך כל אחד במשפחת מתמודד עם האובדן
איך האמא מנסה לשמר את זיכרונו כאילו עוד היה קיים ומהלך ביניהם ואחיו ששומר הכל בפנים ומסתגר ורק הסבא והגיבור לוקחים את זה אחרת, במין קבלה כזאת.
הצורה שבה הילד מדבר מרגישה מנותקת כאילו לו עצמו אין רגשות, אין תחושות, אין כל קשר בין המוות של אביו אליו. הוא מספר את הכל באובייקטיביות בריחוק
זה נותן מאין פרספקטיבה על הדמויות ועל העלילה.
כשהקצין מגיע לספר למשפחה על המוות של אביו הוא מספר שכשהוא יצא מהמכונית כדי השתין הוא הלך ארבע צעדים וברביעי עלה על מוקש, הוא יודע כי הוא ספר. הרגעים היחידים שבהם מרגיש שהילד חלק מהעלילה, חלק מהאובדן של אביו זה כשהוא סופר צעדים
אחת, שתיים, שלוש, בום.
המשפט האהוב עלי בסיפור הוא- "איני חייב ללבוש כותנת משוגעים כדי לחבק את עצמי"
אפילו חשבתי לקעקע את זה על החלק הפנימי העליון של היד שלי
מה אתם אומרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
plopelor
