האושר לעולם אינו יציב,הוא אינו אלא הפוגה של הדאגה

אני לוקחת את עצמי חודש אחורה ומגיעה למסקנה שמשהו דעך כאן.

כן כולה חודש.. אבל זה מספיק לי כדי להגיד שאני לא כלכך מתרגשת כבר.

ותאמת? זה כבר די מעיק..

כל ההרגשת "אסור" שהייתה באוויר כשנפגשנו בפעמים הראשונות עשתה את שלה.

ציפיתי בקוצר רוח לכל פגישה.

התרגשתי.

עכשיו רק המחשבה על לאן נלך בפעם הבאה כבר מציקה לי.

כל הזמן צריך להתחבא.

שאף אחד לא יראה.

שאף אחד לא יידע.

אפילו להתקשר אני לא יכולה. אז כל יום כמו מטומטמת אני מחכה לשיחת טלפון ממנו.

היום אני כבר לא מחכה לטלפון הזה. יתקשר - יתקשר, לא יתקשר - א.ו.ק.יי

כל הזמן צריך להמציא תירוצים, ולחפש את המקום השומם ביותר עלי אדמות בשביל שיהיה

אפשר לשהות שם זמן מה מבלי לדאוג שמישהו יראה.

נמאס לי כבר.

יש לי פאקינג חבר כבר חודש ורק חברה שלי יודעת מזה. כאילו פאקינג שיט.

והוא עם הנטל שלו.. גם כן.

ידעתי מראש למה נכנסתי. אני מודעת לזה. פשוט עכשיו הזמן הביא איתו בנייה של קשר. אשכרה קשר.

ואני לא יודעת עוד כמה אני אחזיק איתו. כמה אפשר להסתתר?

הוא אומר לי שאני שווה מליונים. שכלכך טוב לו איתי. שאני הדבר היחיד הטוב שיש לו חוץ מהנפשות של עצמו.

הוא פסיכי.

ואני?

לא יודעת עד כמה פסיכית אני יכולה להיות אבל מתחיל להיגמר לי קצת.

אולי כי לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן, או שאולי זה באמת איבד את הטאץ'.

נחיה ונראה.