בלהיות חתול יש משהו פואטי,
לשבת במרפסת קדמית
ולספוג שקיעות רחבות וחמות לתוך הפרווה.
קראתי איפשהו
'החיים מלאים במים כמו שהמוות מלא באדמה'
אבל
האדמה מלאה רק בך
כשאת פורקת בחזרה את כל השמש שהיית
מתוך שנים מנומנמות
ובדרך עצובה ואיטית כזאת
נספגת בחזרה לעולם.
אבל השקט אותו שקט,
והחיים אותם חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נֶאֵלֶמֶת.