אין לי מה להגיד.
זה מהרגעים היפים האלה, שכל החלקים מתאחדים ואני יכולה לחשוב עלי עכשיו ועלי היום בבית ספר ולהרגיש שזה אותו בן אדם.
ואני יכולה לא להרגיש מלנכוליה וגם לא להרגיש ריקנות.
אני חושבת שהכל משתנה ואני מנסה להשאיר בבלוג הזה בסיס, משהו להאחז בו כדי לדעת תמיד מי אני.
כשמה שאני צריכה באמת לעשות זה לשחרר, והחלק ממני שנשאר פה תופס את שאר החלקים שלי שאני מפזרת בעולם.
וזאת פשוט הרגשה של
זה כל מה שאני צריכה
והתגעגעתי.
אני הולכת לעזוב את השירה בינתיים.
עד שנתגעגע אחת לשניה ונחזור חדשות.
זה לא אומר שאני לא אכתוב, פשוט
אחרת.
כי לפעמים אני מרגישה שהשירה זאת הדרך שלי לנסות להישאר אותו דבר כשהכל משתנה.
אז אני משחררת אותך
עד שתגלי אותי מחדש.
איך אני אוהבת את השיר החסר שם הזה בסוף האלבום השני של אסף אבידן
זה כמו אביב כזה שפורח מתוך הקור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נֶאֵלֶמֶת.