פרק ראשון
דונה לגמה בהשתנקות את המילקשיק הורוד שקנתה לצד סימונה.
"אז..מה הפרצופי חמוצי הזה ?" שאלה סימונה בהרמת גבה,ממשיכה ללגום באדישות את המשקה.
דונה השתעלה מעט וגרפה שיערה לאחור.
"אני..עוברת.." מלמלה.
"עוברת לאן?" חייכה סימונה.
"אני עוברת ל..לאת לא מכירה את המקום הזה.." דונה שמטה ראשה.
"לאן?" סימונה חזרה על שאלתה.
"קיבוץ בצפון שקוראים לו שערי הגולן..ההורים הנהדרים שלי החליטו לעבור לשמה לתקופת ניסיון של חצי שנה..'נמאס להם מהעיר הגדולה" חיקתה אותה ושתתה שוב מהמילקשיק.
"'העיר הגדולה'" סימונה עיקמה את אפה והחלה לצחוק בפתאומיות.
דונה הרימה גבותיה בהפתעה וצחקה יחד איתה.ששתיהן הפסיקו,פרצופם חזר לקודר,מסתורי באופן מסויים.
"אז..מתי אתם עוברים?" שאלה סימונה בהשפלת עיניים.
"עוד שבוע" ענתה דונה.
סימונה ירקה את המילקשיק אל תוך הכוס.
"וואו..תזמון ממש.."
"נהדר" דונה השלימה אותה .
"כן.." גיחכה סימונה,מנסה להקל את הנאמר.
"זאת אומרת ש..את לא תהיי יותר הקפטנית של הקבוצה?" שאלה סימונה ונקשה באצבעותיה על השולחן.
"לצערי,וגרוע מכל..הקפטנית שלכן תהייה..לילה" דונה פערה עיניה ושמה לב להלם שנפל על סימונה.
'אוי לא' חשבה.
____________________
דונה עמדה על הבמה הקטנה.נבחרת הכדורסל הביטו בה מיואשות.
"לצערי,אני צריכה להיפרד ממכם היום,לעזוב את הנבחרת,את הכיתה,השכבה, ביה"ס.." מרגע לרגע קולה של דונה דעך.
"הקפטנית החדשה..תהייה לילה אגמון" סיימה וירדה מהבמה הקטנה.
'אני לא יכולה לראות את המופקרת הזאת' חשבה ובאותו רגע נתקלה בה.
לילה הייתה גבוה ממנה,לפחות בעשרה סנטימטרים.כמו תמיד היה אפשר להבחין בשיערה השחור נח בשלום על היד שאוחזת במותן וצועקת 'התנשאות'.
"הייתי נשארת להיפרד אבל..לא" חייכה ועלתה אל הבמה,סוחטת חיוכים ומחיאות כפיים.
דונה קמצה אגרופיה והרגיעה את עצמה.
'זה כלום,אל תתייחסי' ניסתה להרגיע את עצמה . אך הסיכויים לממש זאת באותו רגע,היו קלושים.
היא הרגישה רטט בכיסה ושלפה את הפלאפון בעצבניות.
"הלו?" סיננה.
"היי מתוקה,זו אמא,אנחנו מחכים לך מחוץ לבית הספר,נוסעים" אמה דאגה להזכיר לה את הסיבה לעזיבה.
"כן אמא.." התייפחה וניתקה את הפלאפון.
היא רצה לעבר סימונה,מחבקת אותה חזק.
"אני אתגעגע אלייך,כל כך" מלמלה סימונה מתחת לדמעות,מושכת באפה.
דונה וסימונה מצאו את עצמן מוקפות בכל הקבוצה ושאר תלמידים.
"אני אתגעגע אליכם..כל כך" היא בלעה רוקה.
"לכי לאוטו..ושלא תהייה..שום דמעה אחת" סימונה ניגבה פניה והפליטה חיוך מנצח.
"מבטיחה..אני אחזור לבקר.." דונה חייכה ונופפה לכולם,יוצאת משטח בית הספר.
במכונית המשפחה כבר חיכו הוריה ואורי,האח הגדול שלה.
"תתכוני לסבל" הוא חייך חיוך מאולץ.
"פשוט תסתום" סיננה מתחת לאפה וסגרה את החגורה.
***
פרק שני
"הגענו" הכריז אביה של דונה,דניאל.
'איזה אושר' חשבה בציניות ויצאה מהאוטו.
כל אותו יום נאלצה לראות את הסבלים בביתם החדש והמאוד לא מצומצם בהשוואה לדירה בת"א.היא אחזה במותניה,בוחנת בקימוץ עיניים,מסונוורת מהשמש שקרניה חדרו לאישוניה,סוקרת את הנוף.
'לפחות הנוף פה יפה..לעזאזל,אני בת שש עשרה,אסור לי להחליט לגבי חיי?' היא התקרבה אל אמה.
"אמא,אני הולכת לסיור פה..ביי" נשקה על לחיה.
"טוב מתוקה,אבל לא להתרחק יותר מדי" ענתה לה ונכנסה אל הבית.
דונה ירדה במדרגות הקיבוץ באיטיות,מנסה להתרגל למקום.
'מעניין אם משחקים כאן כדורסל' חשבה והמשיכה ללכת בשבילים הארוכים נתקלים בלא מעט קיבוצניקים על הרכבים האופיינים להם.אך לבושם היה דומה לאנשים בת"א,ושוני לא נראה מרחוק.היא קראה שלט מעץ שניצב בפניה-"למגרש הכדורסל" והרגישה איך גוש מוצף דמעות מטפס אל גרונה.
היא נשכה שפתה וצעדה באיטיות לעבר המגרש.חבורה של נערים בני גילה שיחקה במשחק שנראה לה עד לעכשיו מרכז חייה – כדורסל. נער אחד משך את תשומת לבה.היה לו שיער שחור,פוני מסתיר את אחת מעיניו הכחולות.
הוא לא היה כל כך גבוה אך לא נמוך,לבוש בג'ינסים שמוטים וחולצה ורודה רחבה.הוא קפץ לכיוון הסל וקלע לתוכו.סופג מחיאות כפיים.הוא לא הבחין בכלל בדונה,שהביטה בו מעט מהופנטת.
היא נכנסה לעבר המגרש.
"סליחה,אני יכולה להצטרף אליכם?" שאלה בנימוס.
הנער בחן אותה והחל לצחוק.
"ומי את?" שאל.
"דונה,השם הוא דונה" ענתה לו.
"דינה..דונה..אנחנו לא משחקים כדורסל עם בנות..כדורסל הוא משחק לבנים..בנות צריכות ללכת לקניון..לקנות בגדים" מלמל בציניות וחיוך אדיש התרחב על פניו.
"ומאיפה אתה יודע מה זה קניון?" רמזה על בגדיו ושילבה ידיה.
פרצופו הפך סמוק.
"בואי ותוכיחי מה את שווה" הוא שמט את הכדורסל לכיוונה וחייך בזדוניות,מחכה רק למוקש הראשון שיפיל אותה.
"תודה המאמן,באמת שתודה על האישור..תאכל את זה" סיננה וקלעה מהמקום שבו נעמדו,סוף המגרש,את הכדור,שנכנס בשלמות אל תוך הסל.
לסתם של הנערים נשמטה,הנער לא הסיר עיניו מהסל,הרשה לכדור להתגלגל בחזרה אל רגליו.
"וואו..זה בהחלט.."
"נתון למחשבה..אומרים שבן אדם צריך לחשוב לפני כל מה שהוא אומר" התריסה בהתקרבות.
"רונן?" נשמעה קריאה מרחוק.
ראשם הסתובבו יחדיו,נערה בעלת שיער שחור מעט מתולתל התקרבה בחולצה ורודה שהבליטה את חזהה.היא רצה בחיוך לכיוונו וקפצה עליו,הוא אחד ברגליה ונישק אותה ממושכות.
דונה חייכה בזיפות ונפלה אחורנית,אחד הנערים אוחז בה.
________________________
"קדימה!" נשמע קולה של לילה,דוחק ומצווה.
"לילה,אנחנו כבר שעתיים משחקות,תתני לנו הפסקה" מלמלה סימונה.
"שום הפסקה,עוד סיבוב אחד" פקדה וניפחה בלון מהמסטיק שלעסה.
סימונה התקרבה אליה באצבע מזהירה ונפלה באיטיות אל הקרקע,מעורפלת.
עיניה של לילה נפערו והיא נעמדה שם,בוהה בהלם בבנות שעמדו מסביבה.
"תראי מה עשית מטומטמת,בגללך היא לא שתתה כל היום.." צעקה נעמה מהצד ושפכה על סימונה מים.סימונה פלטה את המים שנכנסו לאפה והשתנקה,פותחת את עיניה.
בפוסט הבא - הצגת דמויות (:
תגיבו בבקשה,זה סיפור חדש .
אמילי .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: