בלוג הפריקה שלי...

מחנק עולה בגרונה,

דמעות זולגות במורד לחייה,

זועקת את נשמתה,

קוראת לעזרה,

בא המלאך,

הושיט ידו,

שאב את נשמתה,

ולקח אותה איתו,

נשארה גופתה,

כיתומה בשדה הקרב,

הושארה מאחור,

בעוד הנפש מהלכת במרחב.

תמו ימייה של הילדה,

לעולם לא תחזור שוב לצחוק,

לבכות,

לכעוס,

או לאהוב.

למה אני לא יכולה?

למה אני אנוכית כ"כ?

אני רוצה לשמוח בשמחתם.

להיות לצידם,

אבל אני פשוט לא מסוגלת,

אני אומרת משהו אחד,

חושבת אחר,

כותבת משהו אחד,

מרגישה אחר.

אני לא רוצה להפסיק,

לא.

רק לא זה!

זה מה שמוציא אותי מהבועה,

כל פעם מחדש.

אני רוצה לחיות.