בלוג הפריקה שלי...

דמות,

מהלכת בחשיכה,

אל האור הלבן,

בתוך האפלה,

מגששת את דרכה,

במנהרה האינסופית,

של המוות,

ברגע שבו הנשמה נעתקת מן הגוף,

ויוצאת לשוטט במקומות אחרים,

אל מעבר לעולם הזה,

מעל לנשמות אחרות,

תרה בחיפוש אחרי סגירת המעגל,

וכשתירגע נשמתה,

תנוח על משכבה בשלום.

אני נתקפת זרמים,

אני מתפרצת מגעגועים,

אני זקוקה לך סבתא,

אני יכולה להעריך כמה את חשובה לי,

בזמן שעברתי בלעדייך התבגרתי,

גיליתי עוד קצת על החיים,

עוד קצת על מהם חברים,

מהי אהבה,

מהי חוכמה,

מהו כבוד,

מהם ערכים,

מהי משפחה,

מהם החיים.

אני רוצה לראות אותך,

לו רק לשנייה אחת תמה,

לומר לך שאני אוהבת אותך,

שאני מתגעגעת,

שאת חסרה לי,

ושאני מצטערת,

שסבא מתגעגע,

גם אבא ואירית,

כולם מתגעגעים אלייך,

אני כותבת לך את זה,

בתקווה שאת כן רואה את זה משם,

ושאת כן צופה בנו,

בזמן שאני כותבת לך,

מחנק עולה בגרוני,

ודמעות זולגות במורד לחיי,

דמעות געגוע הן.

אני רוצה לזכור אותך רק לטובה,

לסבתא החזקה שלי,

שלחמה במשך חמש שנים,

ושהפסידה לסרטן ברגע האחרון,

שניצלה את החיים,

וידעה לקבל את מה שהחיים העניקו לה,

שידעה לחייך גם בזמנים הכי קשים,

ולשדר שהכול בסדר,

אפילו שידעת שזמנך קרב,

את המושא להערצה שלי,

ואני רוצה שתדעי -

שלנצח אני אזכור אותך.