בלוג הפריקה שלי...

אני לא עומדת בזה.

והפעם זה לא אותו דבר,

אני לא מסוגלת להכיל כלום,

כמו קופסה מלאה בדברים,

שלאט לאט פורצים את הקופסה,

מבפנים.

ואני משתגעת,

הכול מתפורר,

ונשארים רק חלומות,

וזכרונות.

כולם מתפוררים מסביבי,

ואני לא,

מה שמותיר אותי בתור חבל -

חבל להיתלות עליו.

פעם חשבתם איך זה להיות חבל?

אני בטוחה שלא.

להיות חבל מרגיש כאילו,

שני אנשים מותחים אותך,

כל אחד מיד אחרת.

ועוד שניים מהרגליים,

כל אחד מרגל אחרת.

ואתה רוצה להיקרע,

להחיצות לשניים.

זה לא שאני מבקשת ממכם להפסיק לספר,

להיפך - אני מאמינה שככל שתדברו יותר,

כך יטיבו עמכם החיים.

אבל אני לא יכולה להפוך לכולם עולמות,

לא נשארו לי חיים משלי,

כי אני טובעת בשלכם,

וככה אני מרגישה כרגע.

ושוב - זה לא אומר שאתם צריכים להחזיק בפנים,

אבל אני רק רוצה שתבינו,

שאני רק בן אדם,

ואני לא יכולה להפוך לפסיכולוגית האישית של כולם,

מחשש להיקרע,

או יותר גרוע מזה - להיקשר באמצע -

קשר שלא נפתח,

להסתבך בתוך עצמי,

וביניכם.