בלוג הפריקה שלי...

דמות,

מהלכת בחשיכה,

אל האור הלבן,

בתוך האפלה,

מגששת את דרכה,

במנהרה האינסופית,

של המוות,

ברגע שבו הנשמה נעתקת מן הגוף,

ויוצאת לשוטט במקומות אחרים,

אל מעבר לעולם הזה,

מעל לנשמות אחרות,

תרה בחיפוש אחרי סגירת המעגל,

וכשתירגע נשמתה,

תנוח על משכבה בשלום.

אני נתקפת זרמים,

אני מתפרצת מגעגועים,

אני זקוקה לך סבתא,

אני יכולה להעריך כמה את חשובה לי,

בזמן שעברתי בלעדייך התבגרתי,

גיליתי עוד קצת על החיים,

עוד קצת על מהם חברים,

מהי אהבה,

מהי חוכמה,

מהו כבוד,

מהם ערכים,

מהי משפחה,

מהם החיים.

אני רוצה לראות אותך,

לו רק לשנייה אחת תמה,

לומר לך שאני אוהבת אותך,

שאני מתגעגעת,

שאת חסרה לי,

ושאני מצטערת,

שסבא מתגעגע,

גם אבא ואירית,

כולם מתגעגעים אלייך,

אני כותבת לך את זה,

בתקווה שאת כן רואה את זה משם,

ושאת כן צופה בנו,

בזמן שאני כותבת לך,

מחנק עולה בגרוני,

ודמעות זולגות במורד לחיי,

דמעות געגוע הן.

אני רוצה לזכור אותך רק לטובה,

לסבתא החזקה שלי,

שלחמה במשך חמש שנים,

ושהפסידה לסרטן ברגע האחרון,

שניצלה את החיים,

וידעה לקבל את מה שהחיים העניקו לה,

שידעה לחייך גם בזמנים הכי קשים,

ולשדר שהכול בסדר,

אפילו שידעת שזמנך קרב,

את המושא להערצה שלי,

ואני רוצה שתדעי -

שלנצח אני אזכור אותך.

ישנה ילדה אחת,

שגופה לא נשא בנטל,

ונשמתה עלתה על על,

מתחת לאדמה,

מעבר להרים,

מעל לפני העמקים,

בכל מקום.

ועד היום,

נשמתה משוטטת בסמטאות האפלות,

מחכה לאחד שיבוא,

ויגיש לה את ידו,

וילחש לה באוזנה,

את סוד אהבתו,

אבל עד אז,

היא תמשיך לשוטט,

בלא מעש,

עד ליום הנכון.

אני בסדר,

כבר הרבה יותר טוב,

עדיין מתקשה להבין,

אבל כנראה שאלו החיים,

וכך יישארו.

אני אהיה בסדר,

כבר עכשיו יותר טוב,

החיים הם דינאמים,

הם זזים,

ומשתנים,

וכך זה יישאר.

טוב לי!

פשוט טוב לי,

האופטימיות עולה לי לראש,

אני מאושרת,

כיף לי,

אני מרוצה מהחיים,

השמיים כחולי,

השמש זורחת,

והציפורים עפות,

והכול בשבילי,

אז אין לי מה לדאוג ^^