בלוג הפריקה שלי...

בעיקרון טוב,

טוב לי,

אני יכולה לחייך,

ולהיות מאושרת,

אבל אני לא אוהבת לראות אותך ככה,

אני לא יכולה להגיד שלא צפיתי דברים כאלה לבוא,

אני יודעת המצב ישתפר תוך כמה ימים,

ובכל זאת,

אתה עצוב,

וקשה לך,

וכשקשה לך,

קשה גם לי.

לא נעים לי להרגיש שמחה,

אני רוצה להזדהות.

אבל אולי זה לטובה?

זה מספק נקודת מבט אובייקטיבית,

ואולי ככה אני יכולה לעזור קצת יותר,

לראות מה שקורה מסביבי,

ולעזור קצת יותר.

תודה על המושכות שנתת לסוס שלי =)

טוב,

אני מוותרת,

נכנעתי,

פשוט נמאס לי,

קצת - רק קצת יחס,

זה מה שאני מבקשת,

אבל לא,

גם את זה לא,

מאז,

כבר אני לא מקום ראשון,

וגם לא שני,

יותר לכיוון מקום אחרון,

וזה כואב לי,

כי להעמיד פני התעניינות,

זה אפילו כואב יותר מלא להתעניין בכלל,

זה כל פעם מחדש,

סליחה,

ושוב כאילו כלום לא קרה,

וזה כ"כ כואב לי.

פוצע אותי מבפנים כלפי חוץ,

אני ילדת במה,

ואני צריכה תשומת לב,

ואם אין אפשרות לספק אותה,

כי הראש מלא בעניינים חשובים יותר,

אז פשוט לעזוב,

כי זה פוגע.

אני מרגישה ניתוק,

אני שונאת את זה,

כי אני זקוקה לזה כל כך,

וזה חומק מבין ידיי,

אני מנסה לשכנע את עצמי שהניתוק לא קיים,

שהכול בראש שלי,

אבל אני מרגישה את זה,

פעם הייתי משמעותית,

חשובה,

היום אני סתם אחת,

וזה כל כך כואב.

כל כך כואב לי להרגיש ככה,

וזה סיוט אחד גדול,

כי פתאום דלתות נסגרות,

ואין עם מי לדבר על העניינים שבלב.