נד נד נד נד רד עלה עלה ורד

לאחרונה אני לא מצליחה להביא את עצמי לבשל. אני מרגישה כמעט רתיעה מהמטבח ומהשקעת הזמן באוכל.

וזה חבל כי אני מוצאת בבישול הרבה הנאה.

ואני לא מבינה מהי העצלות הזאת שתוקפת אותי ומונעת בעדי מלהתחיל את ההרפתקנות החושנית הזאת בלי לדעת מה יצא.

ויום סוער כל כך מתאים לסערה קטנה במטבח, לירקות נקצצים למרק, לעוף משחים בתנור במתקתקות הדבשית שלו, לעוגה שבתית כזאת של אחר הצהריים.

הבישול כרעיון הוא דבר מקסים, הוא יצירה. אני אוהבת תכניות בישול כדי לראות את התהליך הזה. אני אוהבת להתבונן בתהליכי יצירה בכלל ובישול הוא תהליך יצירה שאני מלווה.

ועדיין המטבח שלי כאילו מסלק אותי ממנו בערימות הכלים שאין חשק להתמודד איתם, במקרר המבולגן, בתחושה שאני עקרת בית זוועתית דבר שהפך מעלבון שאני מעליבה בו את עצמי לעובדה קיימת, זה לא מספיק מעליב אותי כדי לדרבן אותי לעשייה שתסתור את ההנחה הזאת , יש לי בן זוג שפשוט לא חושב שדברים כאלה חשובים וזאת למרות שהוא גדל אצל אם שזה כל עולמה.

היום אכלנו פיצה, לא הרגשתי שהפיצה הזאת הייתה מין חטא מתוק או השתוללות כזאת של יציאה מהחופש אלא עצלות תפלה של אכילה לשם קיום.

יש לי בן זוג שפעם בישל המון אבל מזמן הבישול הפך לממלכה שלי וקשה לי לוותר על השליטה שם למרות שהוא מבשל נהדר. אולי אני צריכה לפרגן לעצמי  שבתות בהן הוא ייקח על עצמו את משימת הבישול.

אני עכשיו בשלב מוזר מאד בתהליך שלי. אני חושבת על העוקם. בחנוכה החלטתי מראש לא להיות בעונש ולאכול מכל הבא ליד ולהתייחס לזה כהפסקה וכבריחה קלה מהמסגרת אבל מצאתי את עצמי שוב חוזרת לדפוס ההרסני של לאכול משהו טעים אחד, ליהנות ממנו ואחר כך לא לסתום את הפה.הסכר נפרץ ושוב מתחשק לי להכין את העוגות הנהדרות והמשמינות שאני לא עומדת בהן ברמה כזאת שאני יכולה להוריד מהן שורה אחרי שורה. ודווקא עכשיו אני מקבלת מחמאות על הירידה ההיא במשקל. אני נראית נהדר.

אולי קוראים לזה היבריס, המחשבה המוטעית שאני לא אשמין גם אם אפרוק כל עול. אולי יש בי צד שמנסה לבדוק את הגבולות של עצמי.

ואולי מה שאני מספרת לעצמי זה לא בהכרח מה שנכון. אני מסתכלת בתמונות האחרונות ואני רואה שאני עדיין סופגנייה. לא הגעתי למשקל שטוב לי עדיין.

יש בי קול שאומר, לפחות אל תהרסי את מה שהשגת, תאכלי אבל תימנעי מלזלול. זה הקול השפוי שמופיע לעתים רחוקות.

האוכל הוא נחמה, זה משפט שקשה לי להתשחרר ממנו. אני מאלה שלא יכולים להיות אדישים לאוכל. אני מאלה שלא יכולים לחשוב פונקציונלית על אוכל .

המשפחה:

יש לי בן זוג שהוא כמוני אוהב אוכל. הוא ויתר מזמן על מקומו כבשלן של הבית לטובתי מסיבות פרקטיות. הוא מבשל דברים מיוחדים באירועים מיוחדים אבל לא ביומיום. חנוכה היא אירוע מיוחד .פתאום מתחשק לו להכין אוכל מטוגן ומשמין. סופאייפיאס שהן לביבות דלעת צ'יליאניות מטוגנות ומבושלות בסירופ (אתם לא מצפים שאביא לכם מתכון פה) והיום הוא מציע להכין צ'ורוס.

ואגב אני לא מטגנת לא מטעמי דיאטה או שנאה לאוכל מטוגן אלא בגלל שזו הפעולה הכי שנואה עלי בעולם (השנייה הכי שנואה היא גיהוץ)

כל זה בגדר הצעה כן, ואז אני חושבת על החגיגיות הזאת שתמיד מתקשרת אצלי עם אוכל וחושבת על זה שאני אוכל רק דוגמית (כן, בטח) אבל אני לא מסוגלת להגיד לו לא.

כנראה שיש בי צד שרואה את הדיאטה כעונש והליברלית שבי אומרת, אני לא אכפה את הגבלות התזונה שלי על שאר בני הבית.

הבעיה היא שבשאר בני הבית אני כוללת גם את עצמי. לפחות הילד שלנו אוכל שפוי (אוהב ירקות ופירות הפלא הקטן ולא גומר מהצלחת כשהוא שבע)

זה לא היה רמז, זו הייתה בקשה ממי שמבקר שיגיב.

תודה :)

זה אירוני מאד לבקר אצל דיאטנית שבוע לפני חנוכה אבל היי, ככה יצא.

הדיאטנית התחבבה עלי מאד, היא הצליחה לתת לי רעיונות לגבי השינויים שאני צריכה לעשות (יותר חלבונים, פחות פחממות) ובאופן כללי היה דיאלוג והרגשתי על הסוס.

ועכשיו חנוכה ואני שחררתי כל רסן. אולי בגלל הצורך הזה באמת להיות חלק מחגיגת הקלוריות, לאכול סופגניות ולביבות (אפיתי לביבות בטטה חביבות) והכול מתוך ידיעה שאחרי חנוכה אני אמשיך.

ןבינתיים לא עליתי במשקל, זה לא אומר שאני לא אעלה אבל יש בזה משהו מרגיע. טוב לדעת מה אני רוצה ומה אני צריכה.

נתקלתי בבלוג חמוד שמנסה לשחרר את האובסיסיביות שקשורה לשמירה על המשקל.

זה כל כך תואם את ההבטחה שהבטחתי לעצמי שגם אם אני עושה דיאטה אני לא אהיה אובססיבית, אני לא אשנא את עצמי ואעניש את עצמי על עליה או התקעות במשקל כי החיים הם אותם חיים ואת אותו אדם, שמנה או רזה.

אפילו קשה לי עם האובססיביות המסוימת שבה הבנות בעבודה מדברות על המשקל, מקוננות על עלייה ובעיקר מתעסקות בזה. ומה שאולי לא מסתדר לי זה שהן נשים עמוקות ומכילות בבמובנים אחרים אבל העיסוק במשקל ובשמירה עליו והשיפוט השקט שלהן לפעמים מרגיז.

אני מקבלת עודף מחמאות על החמישה קילו שירדתי. למען האמת זה כלל שינוים קלים בהרגלים. הייתי אוכלת המון ממתקים וההמנעות (החלקית) מאד עזרה לי לרדת. הדיאטנית בעצמה הופתעה מירידה מהירה כל כך (שלושה שבועות). עכשיו המשקל שלי מתרגל לעצמו אבל הרבה יותר נוח לי איתו.

אני מאמינה שארד עוד. אני מחויבת לעשות שינויים קלים ולהשקיע יותר בתפריט שלי ואני מתכוונת לעשות אותם.

השבוע אני בהפסקה