בצל החמה

קמתי מהמיטה בפתאומיות, ראשי היה ריק ממחשבות וליבי ריק מכאבו.

ניגבתי את הדמעות ושלפתי את הסידור מבין שאר הספרים שהיו על המדף. הוצאתי מהמגירה התחתונה בשידה את הכיפה השחורה שלי וחיוך עצוב התגנב לפני, חיוך אמיתי ראשון זה כמה חודשים (נכון, חיוך עצוב, אבל עדיין חיוך).

נסעתי לבית כנסת. לא עניין אותי שאני מאחר, לא עניין אותי איך תגיב הרב לבואי אחרי שנתיים שלא ראתה אותי.

נכנסתי לבית הכנסת שניות אחדות אחרי קריאת שמע.כ-40 יהודים-אמריקאים (וכמה מקומיים) זייפנים החלו לשיר את 'ואהבת' בקול נמוך ואני איתם, כמו מתוך חלום, התחלתי למלמל: "ואהבת את ה' אלוהיך", התיישבתי, בדיוק באותו מקום שעד לפני שנתיים ישבתי בו בכל שישי בערב. הרב סקרה אותי במבטה, היא הבינה. "בכל לבבך ובכל נפשך" אנשים עוד הביטו בי, בין אם בפליאה ובין אם ברוגז, על כניסתי המאוחרת. אבל אני הייתי מרוכז כולי בתפילה, לא במילים, אלה בתפילה הרוחנית, הפנימית, לא בין אדם לאלוהיו אלה בין אדם לעצמו. "ובכל מאודך, והיו הימים האלה" שרתי בקול חלש יותר אבל בטוח בהרבה יותר. "אשר אנוכי מצווך היום על לבבך". הפנתי את מבטי אל הסידור הסגור שנח על בירכי, על כריכתו הכחולה היו כתוב באותיות זהב: 'העבודה שבלב'. "כן" חשבתי לעצמי, "זאת העבודה שבלב".

בקדיש לא הזכרתי את איתן, ובתפילת הבריאות לא הזכרתי את סבתא, הפעם גם לא התפללתי אל או לאלוהים, התפללתי בשביל עצמי,

בשביל העבודה שבלב.

עברו כבר יותר שבועיים מאז ולא חזרתי לבית הכנסת, ואני כנראה לא אחזור עד האירוע הבא, או עד שאני אצתרך לסגור איזה חשבון אם הזה שיושב למעלה וצוחק על כולנו...

 tiku