בצל החמה

הוא נעמד.

היא הביטה הישר בפניו. אפו העקום והשבור מעט, בגבותיו הפרועות ובעינו, באותם העניים האפורות שסקרו אותה בדרך קבע במבט כה חודר, אבל כעט ענייניו היו מלאות רק עצב. עינו מלאות העצב פגשו בעיניה מלאות התבונה, מבטיהם נפגשו לשניה אחת, אך היא חשה כאילו עבר נצח. הוא אסף את חפציו ויצא מהכיתה והשאיר את כולם בהלם. ורק היא השפילה מבטה.

לאחר שניות ספורת יצאה גם היא והשאירה את הכיתה בהלם רב עוד יותר. איך שהוא היא ידע לאן ללכת. למרות הקור האיום היא יצאה אחריו, היא הקיפה את הגינה האחורית והגיע לספסל המבודד שבקצה הגינה.הוא ישב שמה, יותר לבד משאפשר לדמיין. היא התקרבה אליו לאט. ניראה היה כאילו הקור העז לא השפיעה אליו בכלל, מבטו מושפל לרצפה רגליו פתוחות במין פיסוק, וידו נחו על בירכיו,היא התיישבה לידו. הוא לא הניע אף שריר. היא הניחה את ידה על ידו וחשה בצמרמורת שזרמה בגופו. היא תהתה אם הוא חושב שהיא כמו כל השאר, או שהוא מעריך אותה על בואה, היא לא ידעה אם נוכחותה רצויה או לא, אבל היא נשארה. לאחר כמה דקות היא עטפה אותו בחיבוק. "יהיה בסדר" היא לחשה לו באוזנו וחשה את דמעותיו מתערבות בדימעותיה, "יהיה בסדר".

(מוקדש לזיכרה של ונוס)

tiku

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140