בצל החמה

הוא ישב מלפני והעביר את מבטו על האוטובוס.

מראהו הכה בי הלם, הוא דמה לא כל כך.

כמעט חשבתי שזה הוא, רק מעט ההיגיון שנישאר לי מנע ממני לקרוא בשמו.

פניו כאילו לעגו לי, כמו אמרו: "כך היה נראה אילו זכה להתבגר"

צמרמורת עברה בי, מין רעד בילתי נשלט, הייתי על סף דמעות.

מבטו נפגש במבטי, כמוכן שהוא לא זיהה אותי, הרי הוא ראה אותי רק פעם אחת, בהלוויית אחיו.

הוא הפנה באיטיות את מבטו ממני, כאילו הבין שמבטי מחפש בו אדם אחר.

המשכתי לבהות בו, מבט צמא לחיוך, זה כל מה שרציתי, לראות שוב את החיוך שלו.

ניסיתי לדמיין שהוא לא הוא אלה אחר, ושוב נתקפתי צמרמורת בלתי נשלטת.

קפצתי ממושבי ולחצתי על כפתור 'עצור'. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לרוץ, הדמעות עוד לא זלגו מעני - אין לי מוסג איך.

פתאום נעצרתי, מבלי שום סיבה נראת לעין.

לאחר כמה שניות של כהות חושים קלטתי איפה אני ונכנסתי לביתו,

לבית ברחוב היסמין.

tiku

הוא נעמד.

היא הביטה הישר בפניו. אפו העקום והשבור מעט, בגבותיו הפרועות ובעינו, באותם העניים האפורות שסקרו אותה בדרך קבע במבט כה חודר, אבל כעט ענייניו היו מלאות רק עצב. עינו מלאות העצב פגשו בעיניה מלאות התבונה, מבטיהם נפגשו לשניה אחת, אך היא חשה כאילו עבר נצח. הוא אסף את חפציו ויצא מהכיתה והשאיר את כולם בהלם. ורק היא השפילה מבטה.

לאחר שניות ספורת יצאה גם היא והשאירה את הכיתה בהלם רב עוד יותר. איך שהוא היא ידע לאן ללכת. למרות הקור האיום היא יצאה אחריו, היא הקיפה את הגינה האחורית והגיע לספסל המבודד שבקצה הגינה.הוא ישב שמה, יותר לבד משאפשר לדמיין. היא התקרבה אליו לאט. ניראה היה כאילו הקור העז לא השפיעה אליו בכלל, מבטו מושפל לרצפה רגליו פתוחות במין פיסוק, וידו נחו על בירכיו,היא התיישבה לידו. הוא לא הניע אף שריר. היא הניחה את ידה על ידו וחשה בצמרמורת שזרמה בגופו. היא תהתה אם הוא חושב שהיא כמו כל השאר, או שהוא מעריך אותה על בואה, היא לא ידעה אם נוכחותה רצויה או לא, אבל היא נשארה. לאחר כמה דקות היא עטפה אותו בחיבוק. "יהיה בסדר" היא לחשה לו באוזנו וחשה את דמעותיו מתערבות בדימעותיה, "יהיה בסדר".

(מוקדש לזיכרה של ונוס)

tiku

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140

קמתי מהמיטה בפתאומיות, ראשי היה ריק ממחשבות וליבי ריק מכאבו.

ניגבתי את הדמעות ושלפתי את הסידור מבין שאר הספרים שהיו על המדף. הוצאתי מהמגירה התחתונה בשידה את הכיפה השחורה שלי וחיוך עצוב התגנב לפני, חיוך אמיתי ראשון זה כמה חודשים (נכון, חיוך עצוב, אבל עדיין חיוך).

נסעתי לבית כנסת. לא עניין אותי שאני מאחר, לא עניין אותי איך תגיב הרב לבואי אחרי שנתיים שלא ראתה אותי.

נכנסתי לבית הכנסת שניות אחדות אחרי קריאת שמע.כ-40 יהודים-אמריקאים (וכמה מקומיים) זייפנים החלו לשיר את 'ואהבת' בקול נמוך ואני איתם, כמו מתוך חלום, התחלתי למלמל: "ואהבת את ה' אלוהיך", התיישבתי, בדיוק באותו מקום שעד לפני שנתיים ישבתי בו בכל שישי בערב. הרב סקרה אותי במבטה, היא הבינה. "בכל לבבך ובכל נפשך" אנשים עוד הביטו בי, בין אם בפליאה ובין אם ברוגז, על כניסתי המאוחרת. אבל אני הייתי מרוכז כולי בתפילה, לא במילים, אלה בתפילה הרוחנית, הפנימית, לא בין אדם לאלוהיו אלה בין אדם לעצמו. "ובכל מאודך, והיו הימים האלה" שרתי בקול חלש יותר אבל בטוח בהרבה יותר. "אשר אנוכי מצווך היום על לבבך". הפנתי את מבטי אל הסידור הסגור שנח על בירכי, על כריכתו הכחולה היו כתוב באותיות זהב: 'העבודה שבלב'. "כן" חשבתי לעצמי, "זאת העבודה שבלב".

בקדיש לא הזכרתי את איתן, ובתפילת הבריאות לא הזכרתי את סבתא, הפעם גם לא התפללתי אל או לאלוהים, התפללתי בשביל עצמי,

בשביל העבודה שבלב.

עברו כבר יותר שבועיים מאז ולא חזרתי לבית הכנסת, ואני כנראה לא אחזור עד האירוע הבא, או עד שאני אצתרך לסגור איזה חשבון אם הזה שיושב למעלה וצוחק על כולנו...

 tiku