אני יודעת שבכל פעם שאתה חוזר הביתה אתה נכנס לבלוג שלך סתם ככה, לבדוק אם יש משהו חדש. בדרך כלל אין כלום, אבל הפעם, כמו שאתה רואה, החלטתי לנצל את המנהג הזה שלך כדי לומר לך כמה אתה חסר לי.נכון, בחיי היום-יום יש כל מיני הסחות-דעת, אבל הרבה מאוד פעמים אני עוצרת, ואתה מיד עולה במחשבתי. ואני רק רוצה לשלוף אותך מהבסיס שכוח-האל הזה שאתה נמצא בו, ולהביא אותך הביתה ושתהיה לידי, שניזרק על המיטה אצלך בחדר מתחת למאוורר, בלי שמיכה (כן, אני יודעת, ה"ניכנס מתחת לפוך" של החורף הרבה יותר רומנטי) ונצחק ואז נבכה, נדבר על העתיד ואז על דברים מטומטמים לגמרי כמו מישהו שהלך לחרבן בשטח ונשך אותו חרק בתחת (סיפור אמיתי), נלטף אחד את השניה ואז ניגרר לקרב דיגדוגים אכזרי מאין כמוהו (בעיקר מצדי), ותספר לי על כל מה שעבר עליך ואני אנשק אותך וארגיע אותך, ואומר לך שאני גאה בך, ושנינו נדע אל-נכון שנעבור את זה ביחד.
אני אוהבת אותך ללא תנאים וללא גבולות.