היי.
היום לא בני מעדכן אלא אני-דניאל.
כרגע אני נמצאת בטורקיה, בבית של קרובי משפחה. מחר אחזור לארץ אחרי 10 ימים של חופשה.
אבל עוד משהו קורה מחר.
במשך כמעט שמונה חודשים, בני ואני נהנינו מהפריבילגיה להיפגש מתי שמתחשק, מתי שאפשר וגם מתי שלא.
מחר בשעה 7:30 בבוקר בדיוק, הוא יהפוך ממלש"ב לחייל מן השורה. למרבה הצער, לא אוכל להיות נוכחת בתהליך הזה כי אני אגיע לארץ רק 12 שעות מאוחר יותר.
זהו פתחה של תקופה חדשה בפנינו. תקופה הרת משמעות, והמבחן הגדול ביותר שהאהבה שלנו אי פעם תעמוד בו.
שנינו נכנסים למסגרות חדשות ותובעניות, והפגישות יצטמצמו לכדי פעם בשבועיים בחודשיים הראשונים, אחר כך זה משתפר תודה לאל.
רציתי רק לומר, לכל מנבאי השחורות ובעיקר לבני שלי,
שאנחנו חזקים כמו סלע.
לא טיול ולא צבא יפרידו בינינו.
שום דבר לא יכול להפריד בינינו. אנחנו יותר מדי בשביל זה.
לא קיים אדם בעולם שהיה מסוגל לאהוב אותך ככה, או שאני הייתי מסוגלת לאהוב ככה.
אתה לא כמו כולם.
תמיד אמרו לי, שכשהאחד שלי יגיע אני ארגיש את זה בכל העצמות ואדע את זה בכל הגידים והנימים שלי.
ואני מרגישה ואני יודעת את זה למעלה מכל ספק.
כל מי ששומע שהוא הולך לצבא ומשאיר אותי בבית אומר לי בטון מתנשא שבחיים יש הפתעות ואי אפשר לדעת מה יקרה.
אף אחד לא מכיר את הקשר הזה לעומק,
הם לא יודעים שאצלנו ההפתעות יהיו רק לטובה.
וכן, אני מסוגלת להתמודד עם זה.
נשים הן יצורים סתגלניים מאוד, מתרגלות מהר מאוד לכל מצב.
כאישה, אני אתרגל למצב הזה ואפילו אלמד להעריך אותו.
אין אדם בעולם שאי פעם אהבתי, אוהבת ואוהב יותר מבני שלי.
ושכל העולם ישמע.
מאמי,
גיוס קל,
ותשמור על עצמך.
אני אוהבת אותך 
דניאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Benylicious