אני באמת לא יודעת למה לעזאזל אני חוזרת לכתוב בבלוג המעפן הזה שוב ..
הזנחתי אותו בצורה פשוט מטורפת, אבל אני מרגישה חשק עז וחזק לכתוב פה פרק .
כי זה המקום המתאים, אף אחד כמעט ולא נכנס לפה כבר .
עד לא מזמן היה לי הכי טוב שיכול להיות, לא יכולתי לבקש עוד משהו שייעשה אותי יותר מאושרת .
הייתי עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם ועם הבן אדם שנהיה לי אחד החשובים בחיים .
אחרי כל הרגעים האלו,
שהעלו לי את החיוך הרחב הזה על הפרצוף שבגללם נשמע שוב הצחוק המתגלגל והפרפרים בבטן הופיעו שוב אחרי מלא זמן,
הכל נעלם .. טוב לא הכל, אבל הדבר שהתחלתי לאהוב הכי בעולם .
אל תנסו לנחש או להבין זה לא יעזור במילא .
היה לי טוב מדי מכדי להבין שמתישהו זה ייפסק, אני יודעת שזה יחזור .. אבל אין לי את הכוח הזה לחכות .
וואו, שוב יש לי את החשק לכתוב .
הגעגוע הזה למקום החם הזה, ולחשוב שעברתי כ''כ הרבה מאז כל הפרקים הילדותיים האלה שפה,
חח לא מזמן הסתכלתי וראיתי איך מפרק לפרק התבגרתי שיניתי את הדעות שלי וכו' עברתי כל כך הרבה מאז כל הפרקים האלה פה .
התאהבתי, בכיתי מלא, צחקתי ולא קצת, כעסתי כ''כ, שברתי, הרסתי, בניתי, נפלתי אבל אחרי הכל קמתי .
המעבר לתיכון רק הולך וקרב, אני באמת לא יודעת מה אעשה בלי החברות שלי .
כולן הולכות למקום אחר, אבל אני כל כך שמחה שבנתיים יש לי מלא זמן להיות איתן, ואני מנצלת את הזמן הזה .
אומרים שמה שאתה לא מוצא בך אתה מוצא בחברים שלך, אז זה די עושה עושה אותי שמחה ומשלים לי את כל החסר, טוב את חלקו לפחות .
אני באמת לא יודעת מה אני אעשה בלעדיהן, הן מהוות חלק ענקי כל כך באושר שלי ובשמחה, הן החיים שלי בעצם עכשיו שאני חושבת על זה .
אבל נקווה לטוב, הרבה יותר ממה שעכשיו ונמשיך להיות אופטימים כי זה מה שבעצם מחזיק אותנו .
איפשהו ממש טוב לי, יש רק משהו שחסר לי איפשהו שם בלב .
לפעמים אני רוצה לנסוע רחוק, כל כך רחוק מפה לא כי רע לי חלילה, סתם כי לפעמים זה טוב לברוח, להדחיק
לנסוע רחוק לאיזה שדה נטוש, ללכת לשם כדי לנקות את הראש, לא להתייחס לזמן שכל הזמן עובר מהר ורץ ...
פשוט להירגע !
באמת שלא אכפת לי אם תגיבו או לא, הפעם ? אני באמת כותבת לעצמי .
מי שרוצה להביע חוות דעת מוזמן ומי שלא זה בסדר .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
