אממ, עידכנתי את הרשימות ממזמן, אבל את הבלוג, עם פוסטים, לא. >>"
אז שלום, תקראו לי פון או פוני. אני אתחיל.
טוב, זה כזה דרך מוזרה להתחיל את הבלוג, אבל אני פשוט חייבת לפרק את זה.
אני מרגישה חרא. אני לא יודעת למה. זה פשוט קורה מעצמו.
רגע אחד אני בשמים, ואחרי שעה אני פשוט בדיכאון, מתאפקת לא לבכות.
ובשעה הזאת, לא קורה כלום, המצב רוח שלי משתנה.
הנה כמו עכשיו, אני מרגישה חרא, ועוד שעתיים אני ארגיש מדהים. אני שונאת כל כך שזה קורה לי.
פשוט נמאס לי מזה. נמאס לי לבכות מדברים כל כך דפוקים.
אני מרגישה ש"חברות" שלי, הם לא חברות אמיתיות. הן פשוט לא יודעות לפרגן לי שאני שמחה,
ותמיד יודעות לפגוע. אני לא מבינה מה אני עושה. שהן בוכות, וואי, אני כל כך שם.
אבל שאני מרגישה חרא, הן אפילו לא מתייחסות. חוץ ממישהי, הכרתי אותה השנה.
היא, היא באמת נותנת לי הרגשה טובה. היא יודעת לפרגן לי, היא יודעת מתי לעזור לי, ומתי להצחיק.
יש שני אנשים שיודעים עליי הכל, שהם היחידים שהם שם באמת בשבילי, שאני יכולה לפרוק,
בלי בושה. בלי לפחד. והם אותה הילדה ואחשלי. כן, אחשלי.
תמיד שאני יושבת לי במיטה עם רגלים סגורות ומניחה את הראש כלפי מטה, הוא תמיד יודע להצחיק אותי.
לא משנה מתי, ולא משנה מה קרה, הוא תמיד מעלה לי את המצב רוח. הוא תמיד יודע להגיד
את הדברים הנכונים בזמן הנכון, ולשמח אותי ולהשכיח את מה שקרה. אם הם לא היו,
אני הייתי משתגעת. כולם אומרים שזה יעבור, שזה גיל ההתבגרות. אולי הם צודקים ואולי הם לא.
אני בקושי מראה שרע לי, אני תמיד מניחה חיוך מזויף על השפתיים שלי.
אני פשוט בוכה, בוכה בשקט, בלי שרואים. מישהו מכיר את השיר Too Little too late של JoJo ?
וואו, אף פעם לא חרשתי ככה על שיר. שיר שמבטא את הכל. אולי כל פעם שאני שומעת אותו,
כמו עכשיו, הדמעות מבצבצות מעיניי. ואני מרגישה יותר טוב עכשיו. אין לזה הסבר.
זה מעצבן אותי, אני פשוט בוכה בלי סיבה. רע לי, אני לא יודעת ממה. עידודים ?
פון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אחת עם פוני מבולגן. xD