מולדת זה סקס

הכניסיני תחת כנפך

מאת: גבריאל בן שמחון

לאורך הדרך מלווים אותנו לפידים דולקים בתוך קסדות

פלדה, נרות זיכרון לחיילים שנפלו, בעיצומם של הקרבות

שלח אותנו הצבא לבדר את הלוחמים שפרצו יום קודם

לשטח האויב בצד השני של התעלה, אני איש קולנוע מחזיק

במקלע, המרצה למיתולוגיה עם מכשיר

הקשר, הגיאוגרף מנווט עם המפה, ההיסטוריון הפך לחובש והזמר- לנהג.

קו המים מתגלה לנו עם קרני השמש האחרונות

ואנחנו כבר על הגשר העצום, חוצים אותו

 ומוצאים את עצמנו לאט לאט בתוך מתחם ענק של

כוחותינו. חילים מאובקים עם בגדי חקי מוכתמים בדם ושמן

רובים ישנים ליד הטנקים, הנשק והתחמושת לגופם,

מסיכות הגז לצידם, המנועים מופעלים, רק סימן קטן והם

יקומו משנתם להמשיך בקרב האין סופי. מחלקים לנו

מסיכות גז שמישהו מלמד אותנו איך חובשים אותן, איך פורשים

את הברזנט ויושבים מתחתיו, ואיך מזריקים לתוך הגוף

חומר מנטרל במקרה של פגיעה. כל רגע השדה עלול להפוך

לים להבות, עשן וגזים קטלניים, ההפוגה היא

זמנית, אומרים לנו. האמת שלא התכוננו לזה. חשבנו

שאנחנו עומדים לשוחח עם לוחמים אחרי קרב ולא לפני

קרב, וכי מה יכולים מרצים להיסטוריה, לגיאוגרפיה או

למיתולוגיה לומר לחיילים שנתונים בעיצומה של מלחמה?

ומה יועיל הפסיכולוג שזקוק בעצמו לעזרה?

והזמר. על מה ישיר? ועם מסכת גז על הפנים! ואם ישיר

גם חיילי האויב ישמעו אותו! גם אנחנו שומעים אותם!

ואני שהתכוננתי להרצות על "מין ואלימות בקולנוע" ולא

התעצלתי להביא איתי גם מקרן שיקופיות כאילו צפיתי

למצוא שקע חשמלי בחול המדבר! טוב שלא הבאתי גם מסך!

הרגשנו מיותרים לגמרי, כאילו היינו טעות

שמישהו עשה. הזמר ניסה לתקן. הוא

היה בודד גם בתוך הקבוצה הקטנה, כי בעוד אנחנו

מנסים להעביר את הזמן בניתוח המצב הוא ידע רק

לשיר. בלי לשאול אותנו פנה לאחראי עלינו, שעה שזה

הביא לנו כמה קופסאות קונסרבים והתחנן: תן לי ללכת

הביתה, אתם לא צריכים אותי. תן לנו לקבוע, אם אנחנו צריכים

אותך או לא, אומר לו האיש. מה יש לי לעשות פה?

אני מפחד. תירגע, תירגע. מה? עכשיו אני אשיר?

באמת אתה מתאר לך שאני אשיר? כשיגידו לך לשיר,

תשיר. אתם צריכים לוחמים, אני זמר. אתה איש

 מילואים! למי יש חשק לשירים, כשהולכים על גזים? מי

ירצה לשמוע? אני הולך הביתה. אתה לא הולך. אני לא נשאר.

אתה נשאר, ועוד איך אתה נשאר, פקד הקצין

והתרחק. הזמר כיסה את פניו בידיו ופרץ בבכי,

היינו מאוד נבוכים, אבל לא יכולנו לעשות כלום. התחלנו לפרוש

את השמיכות על האדמה כשבא אחד הקצינים להזמין אותנו

להרצות, כולנו? איך שאתם רוצים, יש לכם שעה.

הזמר ברח, אמר ההיסטוריון, אני הולך אחריו. אם ההיסטוריה 

בורחת, לחש השני, אז מה יש למיתולוגיה לעשות פה?

 הפנה השלישי את מבטו לפסיכולוג כמבקש עזרה. תשמע,

פנה אלי הפסיכולוג, "אלימות ומין בקולנוע" זה נושא חם.

גם אנחנו רוצים לשמוע. חסרה להם אלימות? אני

מוחה. יש גם מין, אומר הגיאוגרף. מין עכשיו? אני טוען,

בלי נשים? יש לך שיקופיות, אומרים לי כולם

ביחד. אין לי חשמל. יש גנרטורים. דחקו אותי לקיר. כבר הרציתי לפני

טייסים וטבחים, גנרלים וטוראים, פעם הרציתי אפילו

לפני חייל בודד, צופה במגדל שמירה על חוף התעלה, אבל

אף פעם לא דיברתי בפני המון עצום שכזה, צבא שלם

שהתפרש על כל המדבר. התחלתי בשקט על הקשר בין מין

למלחמה, על האסתטיקה של אלימות ומין אצל יוצרים כמו

היצ'קוק, או שחקנים כמו ג'ימס בונד, ג'ימס דין, מרלון

ברנדו, האמפרי בוגרט, מי משתמש בסכינים, מי במקלעים,

מי בסתם חתיכת חבל, בעניבה אלגנטית או במשתיק קול,

אלימות יפה ומכוערת, מעודנת וגסה,

סוגי גברים ונשים, יופי אנגלי לעומת אמריקאי, מזרחי

לעומת מערבי, הנשיות המתפרצת והמאופקת, האצילית

והגסה, התמימה והמושחתת, האימהית

והזנותית, אבל לא יכולתי להרחיב הרבה כי המון הצופים

היה גדול מדי לניתוחים דקים וקולי לא הגיע למרחקים

ועברתי מהר לשיקופיות. חיברתי את המקרן למנוע, הדלקתי

אותו ומחוסר מסך כיוונתי את העדשה לדופן הטנק ממול,

מרילין מונרו עם שיער הזהב שלה והפה הפתוח פגעה

ישירות בדופן מתחת לצריח. צהלה ענקית פרצה מפי מאות

החיילים, שפתיים אדומות, עור רך וחיוך סקסי רחב כמעט

המיסו את שכבת הברזל. מפקד הטנק ליד המקלע הושיט את

ידו ללטף את שפתיה הפשוקות, אבל אני אספתי אותה אלי

בחזרה ושלחתי במקומה את קלאודיה קרדינלה עם השיער

השחור, היופי הים תיכוני וחיוך האחות שלה, שנראה כמו

חלב חם שנשפך על המתכת הקרה. אחריה שיגרתי את

בריג'יט ברדו שנמרחה על טנק אחר כמו עוגה פריכה עם

קצפת, אחת אחרי השנייה שילחתי ברכב הברזל את אניטה

אקברג, סופיה לורן, סילוונה מנגנו, ליז טיילור, ז'אן

מורו, אורסולה אנדרס, מאיי ווסט, זאזא גאבור, גרטה

גרבו... תוך כדי משפטי הסבר קצרים המשכתי לירות את

הנשים על האוהלים, על יריעות הברזנט של המשאיות, על

הקרונות ואחר כך על החיילים עצמם, הפטונים,

הצנטוריונים ומאות כלי הרכב התרככו כל פעם שנחתה

עליהם אשה חדשה, והפכו ליצורים חיים, מחייכים,

קורצים ומלטפים, נשים מכל הסוגים, המידות והצבעים

הופיעו כמו רוחות בלי שהיו שם, בלי שידעו שהן שם

במדבר מלא גברים קשוחים מכוסי חול ושמן רובים,

צוהלים וצוחקים, שולחים ידיים לתפוש אותן בעודן קרן

אור בחלל האוויר. כשהקרנתי את דמותה הענקית של ריטה

הגדולה מ"סטיריקון" של פיליני שאגת ההתלהבות עלתה

ברעש השמימה. היתה זאת אשה לוויתן עצומה וחסרת

גבולות שנראתה גדולה מהטנקים, עולה על גדותיה

ונשפכת מעליהם החוצה, מחוסר מסך גדול יותר כיוונתי

אותה לשמים, שם על פיסת ענן ששטה בין כוכבים היא

קרנה וצחקה בקול ואנחנו למטה מביטים בה בפליאה ודממה

כמו באלה. כשהחלפתי אותה במרלן

דיטריך פרצה צעקת מחאה מפיות החיילים,  שוב

ושוב שאגו את שמה של ריטה. חזרתי ושילחתי את ריטה

לעננים ואחריה בזו אחר זו את אחיותיה הענקיות

והנדיבות מסרטיו של אותו במאי שהיו מביטות עלינו

מהעננים בחיוך, בקריצה, בעינטוז, בעפעוף, בפישוק

שפתים, כאילו משוחחות איתנו, מציעות, מזמינות,

שואלות, מבקשות... במלחמה הקודמת צנחתי בפעולות

קומנדו הירואיות, הפעם הייתי לוחם בודד שלקח בשבי

מחנה צבא שלם במדבר. הלוחמים שזה חודשים לא ראו לא

עץ ולא פרח וסביבם רק מדבר שממה, פלדה, דם

אלימות ומוות, ראו עתה את הדבר הירוק האחרון שנותר,

דקה לפני הקרב שמי יודע מי יחזור ממנו. שמות התחילו

לאט לאט לעוף באויר: אופירה! תמי! חנצ'ו! חלי!

נורית!... בתשובה נשמעו קריאות

ממרחק: שחרזדה! פטימה! עיישה! ימנה! חשבתי שמישהו

מתבדח, אבל כעבור זמן כולנו יכולנו להבחין בקולות

חיילי אויב שקראו בשמות הנשים שלהם כשהם סמויים

מעינינו בחסות החושך בצד השני של התפר, ספק אם הבינו

מה קורה כשראו אי שם באוויר, על עננים, את הנשים

נוגעות בכוכבים ויורדות עליהם משמים כמו זיקוקין די

נור, פריחה, עזיזה, זמילה, איבתיסאם, ימנה... המשיכו

הקולות לקרוא לאור הכוכבים, וחיילינו עונים: אורית ,

רותי, לאה, ציפי, יונה... נדמה שהמדבר רחש תפילה,

פולחן קדמון ובלתי נודע התקיים תחת קרני האור שנשאו

עמן את הנשים לשמים, והגברים המאובקים והעייפים שנראו

כילדים חפים מפשע פקחו עיניים מתפלאות כאילו ראו את

אלוהים במדבר...

כך השתלבו הקולות שלנו עם הקולות הזרים מעבר לחושך

בעוד הנשים צופות עלינו משמים עד שפצע השחר. אז זרחה

שמש נעימה ובחדשות הודיעו על הפסקת אש שנכנסה לתוקפה.