מולדת זה סקס

עליתה של סעדה השמימה

  היא היתה יפה  מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן

  ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת

  עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה,

  נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת

  קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו

  היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את

  הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט

  בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם

  באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה

  וניתקה מגע עם העולם.

  כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת

  הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי

  השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את

  עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן

  הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה,

  אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו

  אוהל לידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך

  לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר,

  ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו

  עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות,

  הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן,

  התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק

  שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב

  שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על

  המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על

  הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת

  לחשים, מסלקת כאבי ראש וכאבי בטן, מגרשת

  רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי

  האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים

  משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים

  לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים

  והנחל משמיע נעימות עריבות.

  לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה

  פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור

  וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד

  הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעינים ליד ראשה.

הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט

  ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה,

  עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

  מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי

  ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה

  למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את

  המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה

  והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין

  קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים

  את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך

  היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות

  שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את

  מבטו ראשון והלך.

השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה

חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי

המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות

  ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש

  וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית

  בוגמאז היא  אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה

  החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי

  נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים

  ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה.

  היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח.

  כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא

  לכפרם, עזבה את הכוסכוס מתאדה על הסיר ורצה

  אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו  כבר עמוס על חמורים. האחרונים

  עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו

  אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים

  עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את

 הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם,

  והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים

עם הגולים ומוחים דמעה, כך עם שמלה יחידה לגופה, זאת

שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

  כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה

  בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש.

  אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה

  קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח.

  הם לקחו גם את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את

  הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים,

  העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת  הביתה

  עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

  לא קל היה לה להסתגל למקום החדש. בתי הסוכנות

  הלבנים עם הגגות האדומים היו כל כך דומים זה לזה

  שלא פעם התקשתה למצוא את הבית שלה, ונאלצה לבקש עזרתם

  של ילדים, פעם אחת סובבה את המפתח במנעול ואיש לא

  מוכר פתח את הדלת ושאל בחשדנות מה היא רוצה. פעם

  פתחה את הדירה, ישבה ליד שולחן הסוכנות ואכלה משהו

  בצלחת הסוכנות כשגבר זר יצא עם תחתונים מהחדר

  הסמוך והעיר לה שהיא אוכלת את הארוחה שלו.

  אנשי עוצם שמחו שסעדה כוהנת העמק נמצאת ביניהם,

  הזקנים האמינו שהפריחה המהירה היא בזכותה.

  הצעירים לעומתם זקפו זאת לזכות מדריכי הסוכנות

  והטרקטורים. הם היו נלהבים מקסמי הטרקטור, עולים

  עליו ונוהגים למרחקים, חורשים את המדבר עד קצה

  האופק. דומה שהטרקטור בולע אדמה חומה מלפנים

  ומוציא אותה ירוקה מאחור. הם שאבותיהם היו פחחים,

  צורפים, סנדלרים וחייטים הפכו פתאום לאשפים,

  הפעילו מחרשות ומקצרות, הזיזו  צינורות השקייה

  וממטרות ואמרו לגשם היכן לרדת ומתי.

 מדריכי הסוכנות בהירי השיער ולבושי החקי הצליחו אפילו

  לגדל עגבניות גדולות ואדומות בחורף, ולגרום

  לתרנגולות הלבנות להטיל פעמיים ביום ולפרה

  אחת לתת חלב של עשר. לסעדה נראו מעשי הכשפים

  שלהם גדולים אף משלה, אמנם לביצים אין טעם של

  ביצים ולחלב אין טעם חלב ולפירות ולפרחים לא

  היה שום ריח, אבל היא חשבה שזאת היא שאיבדה

  את חוש הריח ואת חוש הטעם.

  תוך זמן קצר התכסו השדות בירוק. צווחות

 תינוקות וגעיית פרות וקרקור תרנגולות מילאו את האוויר

  וגם פרפרים ודבורים וצרצרים הגיעו ויום אחד פגשה

 אפילו נחש... זה היה נחש בהיר, לא שחור, שזינק מאחורי

  השיחים, התפתל לרוחב השביל וחסם את דרכה. הוא

  היה רזה, קטן ולבקן, לא שחור וזקוף ושרירי כמו

  הנחש שלה מאיית בוגמאז שהיה לו הוד קדומים.

  הם הביטו זה בזה רגע ארוך, ציפתה שיסתלק,

  אך הוא לא זז. בדרך כלל מספיק היה שתרצה, כדי

  שדברים יקרו, הפעם היא רצתה וזה לא קרה, כאילו

  הנחש לא קלט את רצונה, היא עשתה צעד קדימה, כדי

  להדגיש את כוונתה, אך במקום לסגת הוא קידם את

  ראשו לעומתה באיום. היא לא הבינה למה רצונה לא

  פועל, החליטה להשתמש בלחש למצבי מצוקה ומלמלה בין

  שפתיה שלוש פעמים "אמתלאי בת עורבתא". הנחש הוציא

  לשון כאילו לועג לה. מה קורה לה? מה השתבש? החליטה

  להתקדם לכיוונו, אך הנחש זינק לעברה, והיא נאלצה

  להפעיל את המקל שלה, נעצה אותו בצווארו, עד שהתחבר

  לאדמה.

  לא רבים נזקקו עתה לעצותיה, היו עסוקים בכיבוש

  האדמה ובהפרחת השממה ולא היה להם זמן לחלות. מי

  שנפל הלך לקופת חולים,  הרופא טיפל בהצלחה

  אף במחלות שלא ידעו על קיומן, ומדריכי

  הסוכנות ריפאו את החי והצומח ביכולת של מכשפים קדמונים.

  מדריכי הסוכנות חזרו והטיפו יום יום שאין

  מקום לאמונה, שהפסוקים והלחשים מתו מזמן.

  שאין מקום עוד לפתגמים והשבעות, לשיקויים

  ולפיהוקים, שאין כלום בשמים, הכל נמצא על

  הארץ, כולל גן עדן, אלוהים וקופת חולים.

  בתחילה שמה הלך לפניה בכל הארץ ותושבי עוצם

  היו גאים שהיא שייכת להם. אנשים חשובים

  ועסקנים של הסוכנות, ההסתדרות והממשלה שבאו

  לראות במו עיניהם את ההצלחה הגדולה בעוצם

  פקדו גם אותה, לחצו את ידה, ונתנו לה כבוד

  גדול. באחת ממערכות הבחירות הגיע אליה זוג עסקנים

  נעול סנדלים ולבוש חאקי עם זר פרחים גדול מלווים

  בפמליה של צלמים, עיתונאים, חברי מפלגה ויושב ראש

  הועד של המושב. דיברו על לבה והפצירו בה: את תהיי

  חברת כנסת ראשונה משלנו. לא ידעה מה זה בדיוק, אך

  לא יכלה לסרב וחתמה על גליון המועמדות בטביעת אצבע. צילמו אותה רוכבת על

  טרקטור, חולבת פרה ועושה כוסכוס ליד בניין המועצה.

  אחר כך העלו אותה על במה, הושיבו אותה במרכז בינם

  לבין ראש הועד והגישו לה מיקרופון, היא לא ידעה

  מה לומר, רק חייכה חיוך רחב ופרשה שתי זרועות

  ככפות תמר. תמונתה הופיעה בעמודים הראשונים של

  העיתון ולידה ברקע הקדמי שני העסקנים, אלא שכמה

  חודשים אחר כך, ממש יום יומיים לפני הבחירות,

  חזרו העסקנים לבושי החקי וביקש ממנה חתימה נוספת על

  טופס אחר, שרק מאוחר יותר, לאחר הבחירות, נודע שזה

  היה ניר לוויתור על מועמדותה לטובת אחד מהם.

   אבל אחד ממדריכי הסוכנות התאהב בה. היה בא אחרי

  יום העבודה ועומד כל  הלילה על השביל מול

  פתח ביתה. היא היתה אולי בגיל של אמו, ואף על פי

  כן היתה עדיין זקופה ומפליאה. שישה חדשים עמד

  כך שותק מול הדלת הנעולה שלה, עד שבתחילת

  החורף והוא רטוב עד לשד עצמותיו הצטרפה אליו

  אימו עם מטריה ביד וסוככה על בנה. סעדה לא

  יכולה עוד לעמוד בסירובה, יצאה אליהם ומתחת

  למטריות כמו מתחת לחופה הובילו את הזוג

  למועצה שם ערכו להם חתונה צנועה בהשתתפות רב

  הישוב וחברי הועד. בדרכו של הזוג חזרה הביתה

  התפרץ נחש לתוך החבורה והכיש את החתן. הוא נפל

  ולא קם, ובמקום לבית הכלולות ליוותה אותו

  הפמליה לבית הקברות.

  זמן לא רב אחר כך התחילו לפקוד אותה שיעולים

  תכופים שסחטו ממנה את כל הכוחות.

  היא רקחה לה כל מיני מרקחות, עיסתה את גופה

  בשמנים מצמחים  שאספה בשדות, ושאפה

  אדים של תמציות פרחים, אך נשימתה

  הלכה והתקצרה, ולא פעם היתה קרובה להיחנק.

  אחד ממעריציה תושב שדירות לקח אותה לרופא

  נודע, ידידו, נהג מונית סיפר לו כי הוא ריפא

  אותו מאסטמה תוך שבוע. הרופא הגדול נתן לה צנצנות

  קטנות עם אבקות צבעוניות והורה לה לקחת את

  האבקה הצהובה באחת ורבע בלילה עם חצי כוס סודה

  ואת האדומה בשלוש וחצי עם רבע כוס גזוז וכך הלאה,

  חזרה הביתה שופעת כוחות. הם יותר חזקים ממני,

  אמרה לעצמה, אני לעולם לא הייתי יכולה להבטיח

  ריפוי עם תאריך, אלא שראש מדריכי הסוכנות

  גיחך: ודאי יש לך עניין עם רופא אליל, שהרי

  ידוע שאין תרופה נגד אסטמה, ואם היתה תרופה כזו בנמצא

 קופת חולים היתה יודעת והוא ישב וכתב מכתב זועם

  למנהל משרד הבריאות בו  סיפר את הסיפור,

  פירט את התרופות וסיכם בשאלות: האם הרופא

  רופא, האם הרפואות רפואות, האם המחיר לא

  מופקע והאם אכן ניתן לרפא אסטמה תוך שבוע.

  כעבור זמן קיבל תשובה שהקריא לה תוך שהיא

  נשנקת. הרופא רופא, התרופות תרופות, המחיר הוא

  עניין של היצע וביקוש ועל השאלה אם אפשר לרפא

  אסטמה תוך שבוע התשובה היא כן, אם מאמינים.

  את מבינה?! הוא רתח מכעס, מאמינים! גם מנהל

  משרד הבריאות הוא רופא אליל אם הוא מאמין

  באמונה, הוא זרק את הרפואות שקיבלה, קוצר הנשימה

  שלה התחזק משבוע לשבוע והתיש את כוחותיה

  בהתקפות חוזרות עד שנפלה למשכב.

  גם אז עוד עלו אליה לרגל. היו אלה בעיקר נשים

  זקנות מכפר הולדתה, שזכרו  שהיתה אלה, קדושה אמיתית, שינקה את כוחותיה

  מהאדמה, העצים, הכוכבים והנהרות ושיש ביכולתה

  להעביר לצאצאיהם חשוכי המרפא את הכוחות במגע יד,

  בקול, במבט עיניים. הן היו יושבות לידה, שומעות

  את האנקות שלה, מנגבות לה את הליחה במפיות,

  ממתיקות לה עם תה ונענע ומביטות בעיניה הירוקות,

  דרכן ראו מלכים ונביאים קדומים מזמנים רחוקים

  ומופלאים. הן ידעו שהיא נצר משושלת ארוכה ועתיקה

  של אנשי אלוהים, אלים ומכשפים שהיו מקדמת

  דנא ושהיא יודעת מה שאיש אחר לא יידע

  לעולם, שהיא האישה שדיברה עם נהרות וימים

  ויערות בשפה כמוסה ולשונות מסתוריות שאיש במושב

  עוצם ובשום מקום בארץ החדשה לא מכיר ולא

  מבין, לכן בכתה כל כך כשיום אחד זקנה שהכירה אותה

  בעמק הדרע הביאה לה את נכדה בן השש קודח. היא

  פתחה כרגיל את מטפחת הראש הרקומה, כדי לעשות

“ אססאן", כיווצה אותה למין חבל והתחילה למדוד עליה

  מבוהן עד זרת ולעשות קשרים, כשהיא לוחשת "ויהי

  נועם" ומפהקת פיהוקים, בדרך כלל היה החולה מתחיל

  לפהק אחריה ויוצא אחר כך בריא הביתה, הפעם

  סגר הילד את פיו ופתח את עיניו ולא עצם אותן עוד,

  לא הסכימה שהוא מת והמשיכה לנענע אותו בחיקה במשך

  יום שלם, עד שלקחו אותו ממנה בכוח לקבורה.

  אט אט הבינה שמשהו באוויר הארץ הזאת פועל נגדה,

  ומגביל את סגולותיה ופעם אף עבר בה הרהור שאולי רק

  נדמה לה שהיו לה כוחות מיוחדים, ייתכן

  שאנשים התרפאו לבדם בכוח הטבע והיא זקפה את זה

  לזכותה, חשבה: אולי באמת אין ערך לכל

  אותם עשבים ופסוקים ופעולות שלמדה מפי סבת

  סבתה שאין אחריהם שום הסברים. ככלות הכל סבתה

  היתה אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב. אולי הכל

  אשליה. לפעמים חלף בה הרהור שקורה לה מה

  שקורה לאלים הגדולים כמו שסבתה הגדולה סיפרה

  לה. שאי אפשר לנצח אותם אלא כשמצליחים להרים

  אותם גבוה ולנתק אותם מהקרקע. צריך הכל

  לשכוח. ולהתחיל לבדוק הכל. שום דבר לא היה.

  לא עמק הדרע, לא דקלים, לא עצי התאנה והזית

  ולא הפס הגדול והירוק שחתך את המידבר כמו

  סכין, וכל הגברים שאהבו אותה והקימו עיר

  וכל הנשים והילדים שנולדו לה והעזים והפרחים

  והכוכבים - הכל דמיון והבל. היא לא היתה אלת פריון

  ורפואה אלה סתם אשה ככל הנשים. גם הנחש לא היה

  מעולם ורק חלום היה.

  בלי לחשוב הרבה התחילה להניח לו כמו פעם שתי

  ביצים טריות בתוך קערה ליד מיטתה. היא ישנה

  עמוק כשבאחד הלילות הוא הופיע. הנחש השחור

  מאיית בוגמאז, זינק מהפתח, טבעותיו אחריו,

 מתקרב אליה, מזדקף ושולף את לשונו, הביט בה במין זעם

  כאילו גוער בה איך זה נטשה אותו בלי לומר שלום, סלסל

 בלשונו, לוחש לאוזנה כאילו קורא לה בשמה להעירה, אולי

 להטיף לה, כשלפתע פקחה את עיניה לא מאמינה. ללא ספק

  זהו. הנחש השחור העצום בגודלו. איך הגיע?

 איך ידע את כתובתה? טבעותיו הגדולות והשריריות מריצות

 אותו ביעף והוא עומד לידה שופע חיוניות וזקוף מרחרח

 בלשונו ליד אפה. לא רק שהביטה בו ללא פחד, אלא שחיוך

  עלה על פניה כשראתה אותו משחיל עצמו מתחת

  לסדיניה, מתפתל על גופה מתחת לבגדיה, הולך ובא על

  חלקת עורה במגע חמקמק, מעודן וכמעט אוורירי. מעולם

  לא חשה ליטוף מקיף כזה על כל גופה בבת אחת, כאילו

  היתה זאת יד ענקית עם אלף אצבעות, אוהבת ועורגת

  שנמצאת בו זמנית על גבה ועל בטנה, על צווארה,

  פניה, מותניה, שדיה, עכוזה ובין ירכיה.

  היה דומה לה שהוא נאבק בה ומתנפל עליה לטרוף

  אותה, עושה עצמו חבל וכורך עצמו סביבה ומהדק,

  רגע אחר כך חשה שהוא מפנק אותה במגע מעודן

  ומרפרף, רץ על גופה כמו רוח. חמקמק, קל וכבד, נוכח

  ונעדר בבת אחת. הוא גימא מרחקים על גופה שקטן

  והצטמק, רץ והתפתל עליה מלפנים ומאחור הלוך ושוב

  עד שלא היה חלק בגופה שלא חש את החום, הזרימה,

  הדגדוג, הלחישה, הליקוק והליטוף החלקלק, כאילו

  העניקו לה בלילה אחד חובות אהבה של חיים שלמים

  במנה אחת מרוכזת והיא נישאה למרחקים גדולים

  של נחת שלא ידעה מעולם, והיתה רואה לנגד עיניה את

  עמק הדרע ואת נחל הזיז עם מימיהם הירוקים ואת

  מטעי התמר מסוף העולם ועד סופו וראתה את הסכין

  הירוקה החותכת במדבר ובאו אליה מחדש כל ריחות

  הפרחים והפירות של ילדותה ונעוריה, ריח הורד,

  השושן, התפוח, האגס והדובדבן ולפתע חשה מכת פטיש

  בין ירכיה שהגיעה עד גרונה וצעקה מליאת כאב

  ועונג פקעה מפיה, ועיניה נפקחו לפתע לראות

  את השמים שנפתחו והיא מעופפת לתוכם על נחש מכונף.

מתוך: "הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר"

ספורי אהבה מרוקאים

מאת: גבריאל בן שמחון

הוצאת "הקבוץ המאוחד", תל אביב 2002

תיקון

גבריאל בן שמחון

ישבתי בבית הקפה  באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע  ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד.  לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים  עם שני זוגות משקפים על צוארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם  חוברות ונירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג'ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האשה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים  ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב... הם סתומים, אומרת לו האשה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש... תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי... אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג'?  כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה- חמש עשרה שנים. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטאלי. נטאלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדום על השיער. היית מעולה. מעולה.  הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו  ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אין כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלאסר,  אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים,  אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה . תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה,  והוא מצביע על החבילות שעל העגלה,  צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו.  מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולארי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל... אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד  קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאשה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים ונירות.  מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האשה. איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה... הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן  ומתחיל לתקן את הבחינות.  הקפה שלך בטח התקרר,  אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה  שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי  אפס, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32  אני כתבתי  1948  ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת  1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני.  צלצול טלפון.  היא מוציאה את  הסלולארי מהתיק שלה.  הלו! היא קוראת. סליחה טעות,  עונה קול קשיש של אשה מהעבר השני.  זה לא טעות, אומרת לה נטלי ברכות. אני מחפשת את הבן שלי, אומרת האשה מהעבר השני כמתנצלת. הוא פה, עונה לה נטלי.  הוא אמר לי שהוא טס, רוגזת האשה. זה לא יכול להיות שהוא איתך. הוא צריך להיות בשדה התעופה. נטלי: הוא בשדה התעופה. האם: אז מה הוא עושה אצלך? נטלי: גם אני בשדה התעופה. האם: מה?! אתם טסים יחד? הוא לא אמר לי. נטלי: אנחנו לא טסים יחד, אבל, כנראה באותו מטוס. האם: באותו מטוס? עם בני?! קחי אותו, אומרת לה נטלי ומעבירה לו את הטלפון. אמא שלך, היא אומרת לו. כן, אמא! הוא לוחש לתוך השפופרת. לא אמרת לי שאתה טס עם בחורה לקזבלנקה. אמא! היא תלמידה שלי. תלמידה שלך? השתגעת? ממתי אתה  מתעסק עם תלמידות? אני לא חושבת שזה דבר נכון בשבילך,  התלמידות שלך צעירות מדי. היא תלמידה ותיקה, אמא, היא עכשיו אמא עם ילד. למה אתה צריך את זה? מגיע לך רווקה. אמא, לא מגיע לי כלום. בסך הכל חיפשתי את החבילה והיא עזרה לי. תמיד זה  כך, מהמהמת האם, מחפשים חבילה ומוצאים אשה, היא אומרת. מצאתי את החבילה, אמא! אל תדאגי! אז תשמור על החבילה שלך ואל תאבד אותה שוב, וכשתגיע תצלצל להודיע. בסדר, אמא. הוא מסיים ומוסר את הטלפון לנטלי, שעומדת לסגור, כשהיא שומעת את קול האם פונה אליה: אם את גרושה, הבן שלי לא צריך להתעסק אתך. אני לא גרושה, גברתי, אומרת לה נטלי. נשואה ולא מתביישת להתחיל עם גבר זר? הנשים של היום! אני לא נשואה, אומרת לה נטלי. לא נשואה? נשמע קולה המבוהל של האם, ושל מי הילד?  הנשים של היום, אלוהים ישמור!  בזמננו ידענו להתחתן וידענו להתגרש, הגבר היה בפנים או בחוץ, אבל לא היה מקרה שהוא לא פה ולא שם. היום קודם עושות  ילדים ורק אחר כך מחפשות  אבא. לאן  נגיע? תני לי את בני, פוקדת האם. הוא מצמיד את השפופרת לאוזנו: תשמור על החבילה שלך, בן, ותשים לב שלא יגנבו לך, ואל תשכח להודיע כשתגיע. כן, אמא, הוא עונה ומחזיר את הטלפון לנטלי.

אז היו לך פחות משקפיים, פחות טבעות ופחות קרחת, אומרת לו נטלי בחיוך. ולך חסרו שתי שיניים, הוא מצביע על הפה שלה, הייתי בגיל שלו, היא מצביעה על הילד, חשבנו שאתה אלוהים, לא יכול לטעות ושהתוצאה שלך היא הנכונה, ההורים לא רצו לשמוע אותי ולא להסתכל במבחן, היה ברור להם שהטעות שלי ושאתה צודק, עכשיו מקרוב אתה נראה לי יותר אנושי, אתה מאבד קלסר, יש לך אמא, ואנשים רעים הוציאו את הזכרון מהמחשב שלך...

אני כל הזמן הולכת עם התרגיל הזה בראש ולא יכולה להבין מה קרה. 32 כפול 49 אתה מוחק באדום את התוצאה שלי 1948 וכותב 1492. אני לא מבינה מה רצית ממני, למה עשית לי את זה? אני ממש לא זוכר, זה קרה לפני כל כך הרבה שנים... את בטוחה שאת צודקת בתוצאה? הוא שואל, אפשר לבדוק, היא אומרת, ומוציאה מחשבון קטן מתיקה, מתקתקת בו את המספרים ונותנת לו לראות. תרשי לי, הוא אומר  ולוקח מידה את המחשבון, מתקתק בו ואומר לה: את צודקת לגמרי - 1948.  אני ממש מצטער. מצטער - זה לא מספיק, היא אומרת לו בפנים חמורות, אתה לא מתאר לך כמה סבלתי בגלל זה, שנים של עוגמת נפש...  חיי היו יכולים להיות לגמרי אחרת, לגמרי. מי יודע אולי גם הנסיעה הזאת היא תוצאה של אותה טעות. מי יודע?  אתה חייב לתקן . איך מתקנים, הוא אומר לה? אני רוצה קריפ, צועק הילד ומתרפק על ברכי אימו, אין פה קריפ, היא עונה לו, כשהיא מסתכלת על שרל בשפתיים חשוקות ומחכה לתשובה. איך מתקנים? הוא חוזר ושואל. אם את מתכוונת ל... אני לא יודע אם אמא תרשה...  לא לזה התכוונתי, היא אומרת לו. אני חד הורית בעיקרון ויש לי מספיק כסף לכל החיים. מה שאני רוצה הוא שתתקן לי את הציון. את הציון?! הוא שואל בתמיהה. בשביל מה? בשביל מי? זה היה לפני חמש עשרה שנה בכיתה ב'! כי זה לא היה  צודק, היא אומרת בעיניים מכווצות. אבל אני לא שומר גליונות ציונים מלפני חמש עשרה שנה, הוא אומר לה. אין לי מסמכים, אין לי קשר לא עם המורים, לא עם התלמידים, מי  זוכר את הציון שלך? אני! היא אומרת. אפס במקום מאה. את בטח שיפרת את הציונים שלך  בכיתה ג' ובטח בתיכון. אני בטוח שבניגוד לי את למדת גם באוניברסיטה .

הכל השתנה  בגלל אותו ציון, היא אומרת לו. במקום ללמוד באוניברסיטה הלכתי לעבוד... במה עסקת? הוא שואל, חיפשתי כל הזמן הסבר לטעות. תשובה לשאלה - מה רצית ממני? איפה הטעות? למה תיקנת? אז מה תיקון הציון יכול עכשיו לעזור? מה שהיה היה, הוא אומר, ומכל מקום גליונות הציונים  של כיתה ב' שלך מזמן לא קיימים, אין אפילו איפה לתקן. תתקן לי את הציון בעבודה שלי, היא אומרת. הוא עושה העוויה של אי הבנה ואי אימון. אני שומרת אותה, היא ממשיכה. אני ממש לא מבין מה המשמעות של התיקון בעבודה שלך... אני תובעת תיקון, היא מתעקשת. תראי, אם את מתעקשת על התיקון, זכותי לבדוק אם הטעות שלי, אני אדם שלא טועה, אם יש לך מבחן  אני רוצה קודם לראות אותו. מה? אתה לא מאמין לי? היא אומרת, אני משקרת אותך? בשביל מה אני צריכה לשקר? זה בסך הכל ציון מכיתה ב! מי יודע? אולי בלבלת אותי עם מורה אחר? אני לא מתקן שגיאות של מורים אחרים. שכל אחד יהיה אחראי לשגיאות שלו. יש לי מספיק לתקן גם ככה, הוא מצביע על החבילה שלפניו,  אני לא מוכן לקחת על עצמי שגיאות של אחרים, אני רוצה לראות שהטעות שלי. רק היום  לפני שיצאתי מהבית פתחתי שוב את הקלסר כדי לראות את המבחן הזה ואת התיקון שלך אדום על גבי לבן: 32 כפול 49 =   1492. פיליפ, תגיד לו! והבן מתיישב על ברכי האיש, מושך לו זוג משקפיים ואומר: 32 כפול 49 שווה  1492 כל יום בארוחת בוקר אמא חוזרת על זה.Seeing is believing . שולף המורה לפתע פתגם אנגלי, מבקש לומר:  נראה קודם את המסמך. קול צרוד של דיילת בוקע מהרמקול: "הנוסעים לקזבלנקה בטיסה 49 מתבקשים לפנות לכניסה 32". קח את כרטיס הביקור שלי,  אומרת  נטלי, קמה ללכת ומושיטה לו כרטיס ורוד,  וכשתחזור מהוויקאנד צלצל אלי. אני אראה לך את זה.

האיש שחזר (L’HOMME QUI  REVINT)

גבריאל בן שמחון

עיוש היה קצב ידוע בספרו. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן. תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.

בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב. אשתו היתה יפה במיוחד, שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת. בת למשפחה ענייה, שמונה בנות.רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת והיא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מפשע, וגופה נשי ומתמר לתלפיות.

בירוקת העין הזאת היה מאוהב בן הפשה. באשיר, צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומההצצה לבתים המסתוריים של היהודיים האלה שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהן היה כל העושר מוצג בפרהסיה- כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשילות ושמחות,  שיודעות לשיר ולרקוד  עם הגברים וגם  לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל  היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.

הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה  עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: "יא מסעודה, יא לעין אלכדרה"... וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.

איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים,            אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכל היה קצב עני כמו עיוש לעשות לבן הפשה? "יהודה הלוי", אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה.

אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפשה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים עם מבטו הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.

כשהוא פותח חנות בשר בשוק ברמלה, ממשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות הישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה  אטימות אילמת שלה, כאילו גוייה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה משם בעוד שלו לחזור הביתה:

"יא מסעודה, יא לעין  אלחדרה..." והוא, עיוש עצמו שומע את קול הסירנות האפילות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.

ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מיד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות ניעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!

הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות,  שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים לחיים שוב את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה שבקומה השניה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת - שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה.רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחים, עד שמגיע תורו לשחיטה.

לאחרונה הוא קנה שור ענק מיוחד, ממש חיית קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אוזנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו, אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.

והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פרץ מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר אותו במשך שנים,עבר על פני המסגד, נכנס לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שנסה למשוך את תשומת ליבו, אך השור לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, הכה בהלם את מתפללי "אסלא דלחכם", דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון כי הפר העצום והנורא של עיוש, חיית הקדומים, דורס כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה. בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא נסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו. ורק הוא צונף, שועט חופשי          בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה,   הפר נכנס בבן הפשה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האישה והעוד שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת. דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפשה המזמרוכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לא היתה ברירה עתה לעיוש, אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת שוב את קולו של בן הפשה שר לה את שירי אהבתו "יא מסעודה... יא אלעין אלכדרה..."

מתוך "המהלכים על המים", רומן מאת גבריאל בן שמחון, הוצאת "הקבוץ המאוחד, ידיעות אחרונות, ספרי חמד", 1997