היי.
אז הפוסט הקודם שכתבתי נכתב לכבוד השנה החדשה, פוסט נחמד וססגוני אבל הפוסט הזה מוקדש קצת לנושא יותר כאוב.
היום, ה- 28.9 הוכרז מותו של _______ מבית הספר שלי.
אני לא רוצה לנקוב שמות או את הסיבות למותו כי זה לא העניין בפוסט הזה.
גם העובדה שלא היכרתי אותו באופן אישי לא מהווה בשבילי מכשול לכתיבת הפוסט הזה.
הנער הזה נפטר בטרם עת ממחלה ולא העובדה שהוא ייחסר לי היא העובדה שאני עצובה (כמבון שגם לעבודה זו יש חלק אך לא החלק העיקרי), העבודה שנער כה צעיר, שלא הספיק לחוות את פלאי העולם היא העובדה שמצערת אותי ביותר בפרשה הזו.
"למה הטובים ביותר מתים"?
כשאדם מבוגר נפטר, זה מצער וקשה להתמודד עם זה.
כשאדם צעיר שפתח בחייו נפטר, זה נורא ואחד הדברים הנוראיים ביותר.
כשנער נפטר, זה הגרוע מכל.
וכשעובר שזה עתה נולד זה.. זה נושא שקשה לקטלג לאחת מההרגשות הנ"ל.
נער, שעוד לא הספיק להתאהב באמת, להתחתן, ללדת ילד, להשכיל, לעבוד ו.. לחיות את החיים.
אני לא אומרת שהנער הזה לא חי, הוא חי ועוד איך. אך לא חיים מספקים, הוא חי חיי ייסורים בעקבות מחלתו.
אבל הנער הזה נאבק בחיים, הוא התמודד ושרד מחלה קשה מאוד, הוא התאמץ, הוא נלחם על חייו ולבסוף, קרסו כל כוחותיו.
היום, כל חבריו לשיכבה בכו. נסערים ואומללים הם התרוצצו במסדרונות בית הספר. חלקם פשוט ישבו והזילו דמועותייהם, בהו בתיקרה וחשבו על חברם שהלך לעולמו.
חלקם עמדו אל מול לוח המודעות ובו מודעת האבל, הביטו במודעה וסירבו להאמין למראה עיניהם.
זה קשה, קשה לאבד חבר, חבר שהיווה בשבילך אח, שומר סודות ויותר מכל, אהוב, אדם אהוב שמצאת בו נחמה.
אני לא מתכוונת לבכות, אני לא מתכוונת להיות אומללה. אבל אני כן מתכוונת לכבד, והעובדה שלא היכרתי אותו אישית לא מונעת ממני לכבד את זכרונו.
יהיה זכרו ברוך.