היי..
אוף, הבית כ"כ שקט.
יצאתי מהחוג, מצפה לראות את האוטו הכסוף ממתין לי בשולי החצר אבל, לא.
התקשרתי לאבא זועמת שכן החוג נמצא רחוק מהבית והיום הלכתי די והותר אבל אבא נתון בפקק מטורף בשל תאונה.
"דלית תירגעי, דלית תירגעי". אלה היו המילים שזמזמתי לעצמי בדרך הביתה.
ארררר כל מה שרציתי לעשות זה רק להגיע הביתה ולצנוח במיטה, אבל לא. תמיד איזה משהו חייב להשתבש.
הלכתי הביתה, אפילו לא היה לי כוח להוציא את הMP מהתיק, הלכתי בכבדות ובדיכאון עמוק. החושך המעיק קצת הלחיץ אותי.
"דלית תירגעי, דלית תירגעי". המילים האלה רצו לי בראש.
הרצון להירגע לא הגיע מהפחד (אין סיבה לפחד), הוא הגיע מתחושת המועקה הזאת שחסמה לי את הגרון.
ואיפה אמא כשצריך אותה לשם הרגעה ושיחת עידוד? בלימודים!
אמא החליטה שהיא לומדת במקביל לעבודה, זה יכול להיות מאוד נחמד אם היא לא הייתה מגיעה מאוחר ומאחרת לשיחת העידוד המיוחלת!
הורדתי את התיק והוצאתי את המפתח הארור ופתחתי את הדלת. הדלקתי אור במהירות וישר עליתי למעלה (פיפי :S).
חזרתי למטה וזיפזפתי בטלווזיה, מחפשת משהו מעודד שיחדיר בי קצת אופטימיות.
צלצול טלפון מחריד קטע את הרהוריי, רצתי לחפש את הטלפון שדווקא עכשיו היה צריך להיעלם לי משדה הראייה.
כלום.
אפילו לא זכר קל לטלפון.
לפתע נזכרתי שהשארתי אותו במטבח כשהכנתי אוכל, רצתי למטבח אבל כבר היה מאוחר מידי, הצלצול פסק.
חזרתי לחדר הטלוויזיה עצבנית עוד יותר ודפיקה בדלת נשמעה.
"מי זה?" צעקתי בחשש.
אין תגובה.
"מי זה?" והפעם ממש צרחתי.
"אבא".
נשמתי לרווחה ופתחתי את הדלת, "נזכרו להגיע" אמרתי לו בעצבים. (בתוך תוכי כ"כ שמחתי שהוא כאן 
)
הסיוט נגמר, עכשיו לישון.
דלית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
