משפחת עופר בניו-זילנד

14.04.08 מפיקטון לוולינגטון

היום עוזבים את האי הדרומי עם שלל החוויות שעברנו בו. בבוקר עוד הספקנו לבקר במוזיאון קטן של יצורי ים שונים בפיקטון. במקרה באנו בזמן האכלת הדגים, הצבים והצלופחים. מיד נצמדנו למאכיל והמטרנו עליו שאלות. כמו רוב הקיווים הוא הפגין חביבות וסבלנות אינסופיים ומסר המון מידע. אחד המוצגים המרתקים שם הוא פוחלץ של giant squid. זהו יצור ימי שבמשך מאות שנים נחשב לאגדה בלבד ולמעשה מעולם לא נראה בחיים. האגדות סיפרו על יצור רב זרועות באורך 20 מ' שתופס אניות ומושך אותן למצולות. קבוצות מדענים רבות ניסו לצלם את היצור אך לא הצליחו עד שצוות יפני הצמיד מצלמה ללוויתן שמגיע לעומקים בהם אמור לחיות היצור והורידו גם פתיון על וו. התרגיל עבד, היצור נתפס על הוו ונאבק 5 שעות להשתחרר. לבסוף הצליח לברוח אבל השאיר את אחת מזרועותיו מאחור, מה שעזר למדענים להוכיח את זהותו. כמובן שב-5 השעות זכו גם לצילומים חסרי תקדים של יצור חי.

כשיצאתי מהמוזיאון וסיפרתי לזאב, מהמשפחה השניה שמטיילת איתנו, על סיפור היצור הנ"ל הוא אמר משהו כמו: "מה הענין? במוזיאון בדונדין ראינו תמונות של אחד חי כזה שנתפס. יש לי אפילו גלויה!". מיד חזרנו למוזיאון ושאלנו מה קורה כאן. זאב הראה להם את הגלויה והם פרצו בצחוק. הם הכניסו אותנו שוב למוזיאון כדי לראות את הפוחלץ ואז סיפרו את הסיפור המלא: לפני מספר שנים עשה ערוץ דיסקברי תכנית על ה-giant squid וכחלק ממנה בנה מודל של היצור כדי לדמות "קרב" בין לוויתן ליצור. אנשי המוזיאון אפילו פתחו באתר you-tube את הסרט שהוקרן אז. האנשים בדונדין פשוט פברקו צילום של דייגים שמעלים את היצור מהמים. למעשה זה היה המודל.

בתחושת הקלה שלא רימו אותנו (אלא את משפחת שפורן) התפנינו לעלות למעבורת שתיקח אותנו לאי הצפוני. אמנם השיט עובר בהתחלה בפיורדים יפים אבל מי שמצפה שהמעבורת תהיה אטרקציה תיירותית יזכה להפתעה לרעה. איתנו במעבורת עברו גם פרות והתנאים שלנו היו קצת יותר טובים משלהן. בנוסף המעבורת איחרה לצאת ועוד יותר איחרה להגיע, כך שמצאנו את עצמנו מגיעים בחושך לוולינגטון. עד היום נמנענו מנסיעות בחושך.

כדי להוסיף לשמחה התחיל לרדת גשם ובנוסף התברר שוולינגטון זה עולם אחר מהאי הדרומי: מחלפים מבלבלים, עומס תנועה, נהגים פחות סבלניים. רק אחרי כמה פניות שגויות ובזבוז זמן הצלחנו להגיע אל הקמפינג שבחרנו. בכניסה, כהרגלנו, אמרנו שאנחנו צריכים אתר לקרואן. הפקיד ענה באדיבות:"האם הזמנתם מקום?". מה זה?? בדרום תמיד מצאנו קמפינג חצי ריק. למזלנו נשאר מקום אחד. עכשיו התברר שגם המחיר בשמיים והרמהבכלל  לא. די מבואסים אכלנו ארוחת ערב זריזה והתארגנו לשינה.

15.4.08 מוולינגטון לבולז

הגענו לוולינגטון ואני קיבלתי הלם תרבות. אמאל'ה איזה פחד. לילה וגשם. כבישים מהירים רבי נתיבים. מחלפים. והרבה הרבה תנועה על הכביש. בכבישי האי הדרומי היה רוב לקרוואנים. היו מקרים רבים שנסענו לבד על הכביש.

מה שיצחק לא סיפר זה שביציאה מהמעבורת חיכתה לנו אישה מאורית נחמדה בשם הייז. אל הייז שלחה אותנו ענבל לויטה משמשית, עם מתנות. הייז חיכתה לנו עם בעלה והילד שלה. היא ידעה שנגיע מאוחר והכינה לנו קערת סלט ענקית, כיכר לחם ופירות. אלו בתוספת מרק שנשאר לשפורנים היוו את ארוחת הערב שלנו אחרי מסע התברברות קצר באי הצפוני.

קבענו עם הייז להפגש במוזיאון טה-פאפה למחרת, היא הציעה את הרעיון ואנחנו חשבנו שיהיה נחמד לקבל סיור מודרך.

בגלל תקלה בקרוואן התקשרנו להייז לומר לה שלא נגיע בזמן שקבענו. היא מיד התנדבה ללוות אותנו למוסך אליו נשלחנו ע"י חברת הקרוואנים. אמרנו שאנחנו לא רוצים להטריד אותה והיא אמרה שענבל היתה צריכה להסביר לנו .שאנחנו עכשיו בארץ שלה ז"א שאנחנו אורחים שלה והיא תארח אותנו עד הסוף. חצי מהיום בילינו בתיקון התקלה (משהו בשרותים). בזמן הזה שמענו הרבה סיפורים מאורים והרבה עצות הקשורות לנהיגה בניו-זילנד. מה שנותר לנו מהיום (לא הרבה) העברנו במוזיאון טה-פאפה שאמור להיות אחד הטובים במדינה. ממה שהספקנו לראות התרשמנו מאוד. בשלוש אחר הצהריים בערך נפרדנו מהייז אחרי חילופי מתנות (שהבאנו 'ג'אסט אין קייס' מהבית) ויצאנו/ברחנו מוולינגטון לכיוון וואנגאנוי. עוד קניות בדרך וכבר ירד החושך. עצרנו בבולז 50 ק"מ דרומית לוואנגאנוי. לא עברה רבע שעה ומגיעים אחרינו השפורנים. איזה בידור. הם דווקא אמרו שזו תחנת הלילה שלהם אבל אנחנו שבולז לא היתה בתוכניות שלנו לא הפנמנו את השם כך שההפתעה היתה גדולה.

16.4.08 מבולז לסטרטפורד (הר אגמונט/טאראנקי)

שוב נפרדים מהשפורנים בידיעה שנפגשים בעוד שלושה ימים לחגוג יחד את ליל הסדר.

היום התחיל כל כך יפה ומבטיח. פעם ראשונה שהיה ממש חם. לבשתי רק גופיה. אבל כשהגענו לאזור שאפשר להתחיל לראות ממנו את ההר הזה, שאמור להיות מדהים בצורתו, חרוט מושלם (ראינו בגוגל אר’ת). השמים כבר היו מכוסים עננים ולא היה זכר לטאראנקי. מאוכזבים החלטנו לעצור בסטרטפורד ולנסות את מזלנו למחרת.

בעלת הקמפינג אמרה לנו שזה היום החמישי מאז נובמבר שיורד גשם. רק שתבינו את המזל הנחס שירד עלינו.

את המשך היום ניצלנו לשחיה בבריכה “מחוממת”. לא מחוממת בכלל, בסך הכל מקורה, כשהחלל מחומם היטב. אני קפאתי במים ויצאתי מיד. יצחק והילדים נהנו מאוד.

17.4.08 מסטרטפורד לטאופו

כל הלילה ירד גשם ובבוקר על אף הפסקת הגשם נשאר מעונן. בהרגשת אכזבה קשה עזבנו את טאראנקי (שלא זכינו לראות) ונכנסנו לפנים האי כשפנינו מועדות לקצה התחתון של אגם טאופו לעיר טוראנגי. נסענו בכביש שנקרא 'דרך העולם הנשכח'. אכן נשכח. חוץ מאיתנו כמעט לא עברו מכוניות ומדובר על 150 ק"מ. הדבר רק שימח אותנו והזכיר לנו את האי-הדרומי שהתחלנו להתגעגע אליו ברגע שכף רגלנו דרכה באי-הצפוני. גם הנופים בדרך הזכירו יותר את האי הדרומי, ז"א יותר מגוונים ופראיים. ביומים האחרונים, הראשונים באי הצפוני, כמעט נרדמנו משעמום.

הגענו לטוראנגי אחרי יום ארוך של נסיעה בשעה ארבע אחה"צ. בדקנו קמפינג ראשון, בדקנו קמפינג שני והחלטנו ששווה להשקיע עוד שעה נסיעה לטאופו. אליה התכוונו להגיע למחרת. בדרך חשבנו שיש סיכוי להפגש שוב עם השפורנים, אם במקרה נבחר באותו הקמפינג. זה אכן קרה והשמחה גדולה.

18.4.08 טאופו

תכננו יום עם לוז צפוף (כנראה בהשפעת השפורנים).

ברבע לעשר בבוקר שני קרוואנים זהים יוצאים בדהרה להספיק להגיע לפתיחת הסכר בשעה 10:00. דקה לפני מגיעים לחניה. עשרה אנשים חלק עם רגליים קצרות וחלק יותר ארוכות, רצים בריצת אמוק לכיוון הסכר, המצלמות שלופות. הגענו בדיוק בזמן. מחזה מרהיב (כבר לא נעים לי לכתוב מדהים), מים רדודים זורמים בנחת בנהר, אבנים חשופות בשוליו. תוך מספר דקות מפתיחת הסכר הנהר שוצף וקוצף והגדה נעלמת לאיטה.

משם ממשיכים ל'מכתשי הירח'. זהו אתר זרוע מכתשים ומכאן הקישור לירח בשמו. אלא שהמכתשים כאן לא נוצרו מפגיעת מטאורים אלא מהתפרצויות של מים מבטן האדמה. ניו זילנד בכלל ואזור זה בפרט מועדים לפעילות געשית. הלבה בבטן כדור הארץ מחממת את המים שתחת האדמה (גם מים לא חסרים בארץ הזו), גושי בוץ נעים ולפעמים חוסמים ערוצי זרימה תת-קרקעיים. כתוצאה מכך נוצרים לחצים גבוהים הנפרקים בהתפרצות המים או הבוץ אל מעל פני האדמה. כשמתפרץ בוץ נוצרת בריכת בוץ מבעבעת. כשמתפרצים המים נוצר גייזר. באתר מכתשי הירח יש רק בריכות בוץ אבל כל השטח מעלה אדים כל הזמן וקולות בעבוע הבוץ נשמעים כל הזמן. המראה מאוד מרשים. במשך כשעה סיירנו באתר כשנבו רץ ממכתש למכתש לתפוס פוזות למצלמה, רז בעיקר מודאגת שלא יתפרץ פה משהו ומור עסוק כרגיל במלחמות גיבורים.

התחנה הבאה: מפל הוקה (Huka) הסמוך. הניו זילנדים קוראים לו "הניאגרה שלנו". זה אולי מפל מרשים אבל רחוק מהמקור. מהמפל הזה וסדרת מפלים וסכרים שאחריו בהמשך הנהר מפיקים כ-15% מתצרוכת החשמל של ניו זילנד.

לאחר סיבוב קניות מצרכים חיפשנו מקום נחמד לבלות באיזה גן שעשועים. ידענו שבקרבת הקמפינג יש פארק ונסענו לשם. כמו שהגענו לחניה בפארק זיהינו את הקרואן  של השפורנים. מסתבר שהם כבר הספיקו לעשות שם מסלול הליכה, לשחק בגן השעשועים ולהתרחץ בבריכה חמה טבעית בשטח הפארק. מיד התארגנו לרחצה בבריכה וטסנו למקום. האמת, רק בשביל חוויות כאלה כבר כדאי להגיע לניו זילנד. הבריכה היתה למעשה מעין מפרץ מקומי קטן בגדת הנהר, אבל טבעית לחלוטין. הטבילה בה פשוט גן עדן. אפשר לבחור את החום הרצוי כי כל אזור בטמפרטורה אחרת. בקושי רב התנתקנו מהבריכה ועברנו לגן השעשועים. גם הגן התגלה כאטרקציה חביבה בעיקר בזכות אומגה של כ-50 מ' שהילדים חגגו עליה.

19.04.08 מטאופו לרוטורואה

בבוקר התלבטנו באיזה אתר בריכות חמות נבחר לבקר. רוב המבקרים בטאופו רצים ל- AC Baths שבקרבת הקמפינג שלנו אבל שמענו על אתר חדש בשם DeBretz והחלטנו לנסות אותו. גילינו אתר נחמד,מעוצב יפה, עם בריכות בדרגות חום שונות והעיקר - מגלשת מים בצורת מפלצת מאורית. במשך הזמן שבילינו שם נבו פשוט התגלש והתגלש בלי הפסקה. כל האחרים בעיקר רבצו בבריכות. רז ומור התגלשו מדי פעם יחד איתי.

עכשיו שמנו פעמינו לרוטורואה שם נערוך את סדר הפסח עם משפחת שפורן. כמה ימים קודם לכן הזמנו גם כמה צעירים ישראלים להצטרף אבל הם לא יצרו קשר. אולי טוב שכך כי סדר של 2 משפחות יכול לתת אווירה מאוד משפחתית.

ראשית וידאנו שחדר האוכל בקמפינג יכול להכיל מסיבה של 2 משפחות בו זמנית. יש הרבה קמפינגים שלא בנויים לזה. אח"כ התחלנו בהכנות. אמנם זה היה הסדר הראשון שחגגנו בלי מצות, בלי לסדר את הבית וכמעט בלי הגדה אבל את השירים שזכרנו שרנו, רז שלנו וטל ותום שפורן שרו את הקושיות, והאוירה באופן כללי היתה אכן משפחתית ומלאת שמחה. אין צורך לציין ששיא ההתלהבות היה בזמן שירת  "אחד מי יודע".

20.04.08 רוטורואה

לערב הזמנו הופעה וארוחה מאורית בכפר ליד רוטורואה. בינתיים, בבוקר יצאנו לטה פויה, אתר עם פעילות תרמית הכולל בריכות בוץ מבעבע, בריכות גפרית חמות וגולת הכותרת: גייזרים.

הגייזר  הגדול מביניהם מתפרץ 10-12 פעמים ביממה כך שבקלות אפשר לסיים ביקור במקום ולא לראות אותו מתפרץ. למרבה המזל הגייזר התחשב בנו והתחיל להתפרץ בדיוק כשהגענו אליו. ההתפרצות אורכת מספר דקות ומגיעה לגובה של כ-30 מ'. המראה מאוד מרשים.

אחרי הסיור במקום הגענו קרוב לשעה שבה מציגים בטה פויה הופעה מאורית. לפיכך החלטנו לבטל את הזמנת המופע והארוחה של הערב ולהסתפק במופע כאן.

המופע מתקיים בתוך בית מפגש מאורי. תחילה מתבקשים המבקרים לבחור מביניהם צ'יף ש"ייצג" אותם בזמן המפגש עם המאורים. אח"כ מורידים נעליים ונכנסים לבית המפגש. הריקודים המאורים כוללים הוצאת לשון, פעירת עיניים ופליטת צעקות/גניחות שאמורים להפחיד את הצופים. בפועל זה בעיקר מצחיק. ידענו מראש שאם צוחקים בזמן ההופעה המאורים עלולים להיעלב ולכן התאפקנו בכל הכוח. פה ושם נראה שאפילו המאורים צוחקים.

21.4.08 מרוטורואה לוואינגרו

יצאנו מרוטורואה בלי החלטה ברורה לאן נוסעים ומה עושים בדרך. בדיוק כשאמרנו "בואו נהיה ספונטנים" עברנו ליד הכניסה לזורבינג. שמענו על זה קודם אבל לא חשבנו שחייבים (למרות שנבו ביקש/ניג'ז). טוב אז נכנסו רק כדי לראות מה זה בכלל. מכניסים אדם לתוך כדור שקוף בעל דפנות כפולות ומגלגלים אותו במורד המדרון.  יש אפשרות על יבש ואפשרות ברטוב ז"א בפנים הכדור יש מים. כמובן שנבו לא מוכן לוותר ומזכיר לנו שאמרנו שכסף זה לא העניין בטיול הזה. אנחנו חווים כל חוויה אפשרית. עם טיעונים כאלה אנחנו כמובן נכנעים והילד עולה על בגד-ים, אני במקביל לובשת  מעיל. היה קפוא. לוקחים אותו בהסעה במעלה הגבעה. תוך פחות משתי דקות הוא כבר יוצא מהכדור, כולו רטוב ומאושר: "אתם לא יודעים איזה כיף זה". מה שנכון נכון. הילד הזה צובר חוויות בטיול הזה, שרק הוא יכול לספר עליהם.

בהמשך היום נכנסנו להמילטון לראות את הגנים המפורסמים. גנים המשתרעים על-פני 500 דונם ומחולקים לפי נושאים. אותנו הם שיעממו. אולי זאת לא העונה הטובה לטייל כאן. אפשר להבחין שעם קצת יותר פריחה הכל היה יותר יפה.

לחניית לילה בחרנו עפ"י חוברת הקמפינגים בוואינגרו. שם הובטחו לנו בריכות חמות ומגלשות הכי ארוכות בניו-זילנד. נפלנו על הקמפינג הכי גרוע שהיינו בו (ולא היו הרבה כאלו) ובנוסף לכך הכי יקר. שלא לדבר על זה שהמגלשות לא עבדו. היתה רק בריכה אחת חמה ואחת קרה. הגענו בחושך והמרחק מאפשרות אחרת היה חצי שעה, בלית ברירה נשארנו להתעצבן ולקלל.

22.4.08 מוואינגרו למירנדה

בבוקר החלטנו שאפילו לא ננסה את הבריכה שלהם. כל כך הגעילו אותנו. לא רצינו להשאר שם דקה מיותרת. נסענו לפצות את עצמנו במירנדה. קמפינג שגם בו הובטחה בריכה חמה. את ההמלצה על מירנדה קיבלנו עוד בארץ ממיכל אהוביה (הולצמן), היא אומנם המליצה על המרחצאות שלהם ולא על הקמפינג אבל אנחנו הסתפקנו בקמפינג שהיה מקסים עם מתקנים חדישים וכמובן בריכה חמה (ואפילו זול יותר מקודמו). בחוץ היה קר וגשום לפרקים, זה לא הפריע לנו להתבשל היטב במים החמים. אכן פיצוי הולם.

23.4.08 ממירנדה לאוקלנד

הגענו לאוקלנד לקמפינג של קיווי, אכלנו ויצאנו באוטובוס למרכז העיר.

בגלל השעה המאוחרת היעד להיום היה רק סקיי טאואר-מגדל השמיים. מגדל בגובה 328 מ'. מקום טוב להתחיל ממנו את הביקור באוקלנד (עפ"י הלונלי פלנט). ביקשנו מנהג האוטובוס להוריד אותנו בתחנה הקרובה ביותר למגדל. כשהוא סיים את הקו היינו מאוד קרובים אבל הוא הציע לקחת אותנו ספיישל עד המגדל וכך עשה. ירדנו בדיוק בנקודה אליה מגיעים הקופצים מהמגדל.

כמו שהגענו ראינו מישהו קופץ ונבו התחיל לקפוץ באויר ולצעוק "גם אני רוצה, אני חייב לעשות את זה". בתקווה שלא נותנים לילדים לקפוץ הלכנו לבדוק במה מדובר. אז מדובר כמובן בהרבה כסף ופחד אלוהים. מותר לקפוץ מגיל 10 ומעלה (נבו בן 11). נבו שוב הזכיר לנו, שזו חוויה של פעם בחיים (אלו המילים של יצחק), אני טוענת, שהילדים עוד כל כך צעירים ויהיה להם עוד מספיק זמן לקפוץ מכל מיני מקומות. אבל מהרגע שנמצאה החוליה החלשה (מקרב ההורים), נבו יודע לתמרן אותנו בצורה כזו שזה נגמר בכך שאנחנו מוציאים את הארנק והוא מרוויח עוד חוויה.

מדובר במעין אומגה אנכית בגובה 192 מטר, כאשר הקופץ קשור בין 2 חבלים מקבילים לאורך כל הדרך. למעשה זה די קרוב לבאנג'י.

נבו מספר:

"הלכנו למגדל הכי גבוה בחצי הכדור הדרומי שם ראיתי מישהו עושה באנג'י. התלהבתי ורציתי גם. אחרי ויכוח ארוך ההורים הסכימו. הלבישו אותי כמו אסטרונאוט רק בלי המסכה. עליתי לקומה הכי גבוהה בגובה 200 מטר וקפצתי למטה. זה היה מאוד מפחיד להסתכל למטה אבל לא היתה לי ברירה אמרו לי להשען אחורה והחזיקו אותי, ספרו לאחור 3 2 1 שאלו אם אני מוכן, אמרתי שכן ושיחררו אותי ונפלתי למטה. אחרי הקפיצה, בזמן שבאויר זה כבר לא כל כך מפחיד. ואז הם שאלו אותי אם אני רוצה לעשות עוד פעם בחינם אז עשיתי עוד פעם."

אבא מספר:

"אחרי שהלבישו את נבו בחליפת הקפיצה המגניבה, עדיין בקומה התחתונה, הוא היה צריך להישלח למעלה לבד. הבחור בקושי יודע כמה מילים באנגלית. מה יהיה אם הוא יתחרט? המארגנים אמרו שאפשר להתחרט אבל לא לקבל את הכסף. אפשר לנסות שוב או להעביר את זכות הקפיצה למישהו אחר. נבו חושש מעט מהעליה לבד אבל לא מתקפל. גבר-גבר קטן. הוא עולה במעלית ואותנו שולחים לעמדת צילום למטה.

בעמדת הצילום אחד המפעילים מעדכן אותנו: עוד 3 דקות. אנחנו הולכים ונלחצים. איך הילד מסתדר שם? אולי הוא מתחרט? הלוואי שיתחרט ואני אקפוץ במקומו. הלוואי שיזכור להיקשר לפני שהוא קופץ. הלוואי שיקפוץ כבר! המפעיל מעדכן שוב: עוד 30 שניות. הכל כנראה בסדר והילד עומד לקפוץ.

המקפצה מאוד רחוקה. לוקח שניה או שתיים עד שאנחנו קולטים שהוא כבר באויר. תוך כ-10 שניות הבחור נוחת עם חיוך יותר רחב מהפרצוף ועם המון התלהבות.

איזו תערובת של הקלה וגאוה: הילד מוכן לקחת כל חויה לא משנה כמה מפחידה.

המפעיל אומר שמותר לו עוד קפיצה בחינם. נבו קופץ על ההזדמנות ועושה עוד קפיצה בלי בעיות."

אחרי הקפיצות של נבו עלינו כולנו למעלה וצפינו על העיר. חבל רק שהיו כל כך הרבה עננים, אחרת היינו יכולים לראות שקיעה יפה.

אחרי מקדונלד חזרנו עייפים אך מרוצים לקמפינג ולקרוואננו.

24.04.08 אוקלנד

החלטנו לעבור לקמפינג אחר באוקלנד. כדי לא להסתבך עם חניון מלא בגלל החופש בבתי הספר נכנסנו על הבוקר לחניון קיוי בטקפונה, פרבר צפוני של אוקלנד. זה גם נוח כי התכוונו להצפין מעט מעבר לאוקלנד ולחוות קצת שלג בסנואו פלאנט שבסילברדייל, כ-20 ק"מ צפונה.

חשבנו שבמקום הנ"ל, אחרי שעד עכשיו רק נבו מבין הילדים נהנה מהאטרקציות המלהיבות יותר, נוכל לתת גם לרז ולמור חוויה יפה. מיד כשהגענו הסתבר שזו לא חוויה לקטנים. כולם מחליקים שם עם מגלשים כאילו שנולדו בנורווגיה ואין אפשרות אחרת לגלוש. גם מסלול מירוצי המכוניות שליד מתאים לילדים מעל גיל 9, מה ששוב מתאים רק לנבו.

 

 שינוי תכניות מהיר ונכנסנו לאטרקציה אחרת, 200 מ' משם: סירות מתנגשות. בתוך בריכה נחמדה אתה יכול לנהוג בסירה עגולה שדפנותיה הן אבוב עבה ולהתנגש בכל הבא ליד. סירות אחרות, דפנות הבריכה, מערה קטנה בתוך הבריכה וכד'. נבו ורז קיבלו סירה לכל אחד ומור ישב לידי (אבא). מהר מאוד התברר שוב שרק נבו נהנה מהענין. רז ומור רק התחננו שלא נתנגש בכלום.

בלית ברירה הלכנו על הפתרון הבטוח: מים. עוד כ-15 ק"מ צפונה נמצא אתר נופש תרמי (כלומר בריכות חמות) הכולל גם מגלשות מים. זה אתר שהילדים גילו בפרוספקטים כבר לפני שבוע שבועיים ולחצו שנגיע אליו. נסענו לשם ולא רק שלא התאכזבנו אלא שהמקום התגלה כמדליק ביותר. למרות כמויות האנשים היה מלא מקום בבריכות וגם המגלשות פשוט מטריפות: חלק פשוט ארוכות במיוחד, חלק מפותלות במיוחד, חלק פולטות אותך מגובה 1.5 מ' אל המים וכו'. נבו חגג במגלשות, רז ומור בבריכות וכולם יצאו מבסוטים. לגבי הצפיפות: אין ספק שבישראל צפיפות כזאת היתה גורמת לנו לא להיכנס בכלל. בניו-זילנד זו לא בעיה. אף אחד, ילד או מבוגר, לא דוחף ולא עוקף בתור למגלשה. כולם מנומסים וידידותיים.

לבסוף חזרנו לקמפינג בטקפונה השקטה וניצלנו את השעה המוקדמת לטיול במדרחוב הקרוב ואח"כ על חוף הים. בזמן הטיול על החוף ראינו כלב שרץ כל פעם לים, כנראה כדי להחזיר איזה מקל שזרק בעליו. למור לא היו ספקות לגבי מה שראה: "זה כלב-ים".

קינחנו בארוחה במסעדה מקומית וחזרנו לקרואן למסדר מקלחות ושינה.

25.4.08 אוקלנד

היום יום אנזאק: יום הזכרון לחיליים הניו-זילנדים שנפלו בקרב בגליפולי ב-1915. רוב העסקים סגורים עד 13:00. אנחנו נכנסים לקמפינג שלישי באוקלנד (הפעם TOP10) ומתחילים בארוחת בוקר-צהריים. אח"כ משאירים את הקרואן בקמפינג ונוסעים באוטובוסים למרכז העיר.

קצת מוזר להיפרד מהקרואן לכמה שעות אבל המחשבה על חיפוש חניה עם קרואן במרכז עיר גדולה משכנעת אותנו. המפגש באוטובוסים מזכיר לנו שוב שבעורקי הניו-זילנדים זורם כנראה דם בדואי. לוחות זמנים הם בגדר המלצה בלבד. אם קבעת לפגוש מישהו צפה לכך שיאחר לפחות ב-10 דקות. מה שכן, האנשים פה מחפים על האיחורים בנחמדות אין סופית כך שקשה לכעוס עליהם.

היעד היום הוא עולם הים של קלי טארלטון. זהו לא ממש מוזיאון אלא יותר מרכז שבו ניתן לחוות את עולם הים ברמה קלילה יותר. צפיה בפינגווינים, עטלפי ים וכרישים בלי יותר מדי תיאורים אקדמיים. הילדים גם יכולים להתחפש לתמנונים וכד'. העברנו שעתיים בהנאה בלי לשים לב לזמן.

מכאן חזרנו לקמפינג. הקטע הלא-סטנדרטי היחיד היה הנסיון ההירואי של אביטל לעשות מקלחת בקרואן. רק כדי לסבר את האוזן: מדובר בחימום מים במשך כחצי שעה בכדי לקבל מים חמים ל-5 דקות. כל זה בשביל להימנע מללכת בקור למקלחות של הקמפינג. אין צורך לומר שאביטל עברה את חווית האקסטרים החד פעמית הזו בהצלחה.

מנקודת המבט שלי (אביטל): זהו היום האחד לפני אחרון שלנו בניו-זילנד, ז"א רק עוד שתי מקלחות (כולל זו של היום). עד היום לא חווינו מקלחת בקרוואן. חן שפורן אמרה שזו המקלחת הכי טובה שהם עשו בניו-זילנד. הייתי חייבת לנסות. עכשיו כשאני כבר למודת ניסיון, אפשר להרגיע את כולם, לא הפסדנו כלום. יותר כיף להתרחץ במקלחות הציבוריות. היתרון היחיד שלא הולכים בחוץ בשיער רטוב (בהרבה קמפינגים יש גם מיבש שער כך שגם זה כבר לא יתרון).