האתר נסגר, וכך גם הבלוג הזה.

במעבר מהיר על התכנים, החלטתי לגבות הכל.

מסתבר שבפריזמה צרה מאוד - הבלוג הזה מכיל אותי בתקופות הכי משמעותיות בחיי.

ולמרות ההפסקות, שלפעמים היו ארוכות מידי, תמיד ראיתי במקום הזה מפלט מהעולם.

ובימים האלה של הסגירה, אני מוצאת שאני עדיין כאן. בין המילים והצללים. מסיימת תקופה של יותר מעשור.

עוד הרבה לפני שידעתי לכתוב, לפני הצבא, הלימודים, ההצלחות והכשלונות - הייתי כאן,

מנסה ללמוד ולהבין את העולם, ולפני הכל את עצמי. 

אצטט מהבלוג הזה ממש, לפני שש שנים:

שהרי הכל נהיה בדברנו, והכל של חול

בתחנות האוטובוס ועל פני כל הרכבות

הזמן חולף מועד אל העדרו.

ובהתחלף קיצים ולאחר מסע הרוח

אפול על גבי ערמות של דשא רטוב,

שיכורים ילמדוני מה חשוב בחיים והאם קיים דבר חשוב באמת.

במוחי תמיד אשאר ילדה קטנה

לבטח אתלוש עלים צהובים של כן לא, 

וכמובן שאחשוב על 'מה היה אילו..', 

זה רק האנשים שמתחלפים והפרחים.

אפשר לעבור פעמיים ביום ליד "הסביח הכי טוב בירושלים"

ולא לשים לב בכלל

ואפשר להחליט להיכנס סתם כך ולטעום מהריחות ומהירושלמיות.

ישבתי בחוץ וצפיתי בתנועה על אגריפס

אנשים מדברים בטלפון, סוחרים צועקים

הרבה שקיות וקניות ותיקים

וכולם כל הזמן מסתכלים בשעון.

זוג מבוגר עצר לידי והסתכל פנימה, אך התחרט והמשיך בדרכו,

שני בחורים צעירים פתחו בשיחה על גבעת רם

ומקבץ נדבות אחד איחל לי ברכה וזיווג הגון.

אבל אני בעיקר התעמקתי במחשבה שדברים נראים אחרת מהצד

כמו אגריפס וכמו זה שהמנה הזאת לא טעימה לי. 

בחצי העין יכולתי לראות עוד כמה זמן יגיע האוטובוס שיקח אותי מכאן

לצד אחר של העיר