עליתי על מסלול ההתבזות ואמשיך בו עד תום.

כמה מרגש להתיישב לכתיבת קטע שכותרתו היא "פיטר ואני". מרגיש טבעי ונכון, כאילו ממש כך זה צריך להיות, כאילו אנחנו מכירים זה את זו מאז ומתמיד ואת כל אותן הרפתקאות המוכרות לכולן, אודות הנער שמסרב לגדול, חווינו יחד.. 

כאילו היה זה חלוני שלי שדרכו הציץ פיטר ושמע את אמי מקריאה לי סיפור, אם כי במקרה שלי זה היה בכלל אבא, וכשזה לא היה אבא זו הייתה בדרך כלל אני, מספרת סיפורים לעצמי, לאחותי, ממחיזה, מדמיינת. במשך כל כך הרבה זמן האמנתי שהדמיון הוא היום יום.. הקסם היה טמון בכל פינה, יד המסתורין הייתה בכל מקום, מתחת למיטה, בארון הבגדים, דמויות מסיפורים וסרטים ועלילות נושנות מידי פעם קרצו לי, או נפנפו לשלום, או קראו לי מתוך גרונם או מתוך עיניהם של האנשים, הדמויות, שהקיפו אותי בכל מקום.. הגננת, הילדים מהכיתה בקיבוץ, זוג הילדות הגדולות שפחדתי מהן, החברים של אחי, המזכיר, נהג הטרקטור, המטפלות שאהבתי יותר ואלה שאהבתי פחות, רופאת השיניים, ריקי המחנכת, שולה המורה לספורט, האזור המיוער מעל אולם הספורט ומתחת לחדר האוכל של הקיבוץ בו היה בית הספר היסודי בו הקמנו "מחנה" בכיתה ו', כל אותם ימים ורגעים ושעות שהאמנתי כי זה עניין של רגע אחד והבועה תתפוצץ, פיטר יצוץ בפניי וישאל שאלות לגביי איזה צל, או הקלף עם הינשוף מהוגוורטס שיבשר שהגיע הזמן לבקר בסמטת הוגסמיד, או דפיקה בדלת שלאחריה תופיע ילדה רזונת ג'ינג'ית ומנומשת, תחבק אותי חזק ותגיד שהיא התגעגעה אלי עד כלות נשמתה, אל נעמתה שלה היקרה לה, הנפש הקרובה, והן תצאנה יחד לטיול במשעול האוהבים או ביער הרוחות, והן תבקרנה במקומות שאף אחד עוד לא ראה (בעצם כולם מכירים את המקומות האלה, אבל אף אחד לא באמת ראה אותם) והן יכתבו על פיסות של עלה הצעות לשמות למקום החדש שהתגלה וזה יוחלט ע"י הגרלה... ובדיוק באותו רגע יצוץ ארנב קטן מאחורי העץ, יביט חרד בשעונו, ימלמל משהו על מלכה, ועל לבבות, ועל זחלים ונרגילה, יאחל לי "אין יום הולדת שמח" וירוץ כי הוא נורא ממהר..

אוף. אמנם אני כבר בת 20, אבל כשאני הולכת לבקר אותם, את אן, ואת פיטר, את הארי, את עליסה, לפעמים גם את בל, ואת פוליאנה, וכמה דמויות אנימה מגניבות שאהבתי כילדה ("סאקורה", "סופר פיג") אני מרגישה הכי אני שאפשר. אני מרגישה בבית. הנשימה הופכת שוב סדירה, ומרגיש שהכל חוזר למקום. אני פחות בודדה... והם שלי. ואני שלהם. ובעולם שלנו, בעולם שלי, אנחנו החברים הכי טובים, ואני שותפה לכל ההרפתקאות, לפעמים אני ההרפתקאה, לפעמים אני פרנטרית, לפעמים אני הדמות הראשית והכל קורה לי. ולפעמים, כשאני מרגישה שיותר לבד מזה לא יכול להיות, ושאיש לעולם לא יוכל להכיל ולהבין את הלב שלי ולאהוב אותו ולשמור עליו, הם בשקט באים ויושבים ליד המיטה שלי. מלטפים לי את הראש, מספרים לי סיפורים, ואנחנו צוחקים ביחד ומתכננים טיולים ומסעות וחוויות...

קשה לי כשהם הולכים. הלבד מתחדד. תחושת המודעות העצמית גדלה, ואיתה המבוכה והבושה, בחורה בת 20 שממשיכה לפנטז על דמויות בדיונית...

כשהם הולכים, ואני נשארת רק אני עם הספרים, עם התמונות, עם המחשבות והחלומות, אני מרגישה יחידה בעולם. אני מרגישה שהנחיתה הזו קשה מידי... שהמציאות הזו עגומה מידי... שחבל שהתעוררתי. וכשאני נרגעת.. אני נזכרת שגם סיפורים כתבו וכותבים אנשים בדיוק כמוני. משמעות הדבר היא שאלפי עולמות, עלילות, מציאויות, ודמויות מצויים בליבנו, של כל האנשים שחולמים, שמפנטזים, וזה אומר שהם כן קיימים. כל הזמן. גדלים, מתפתחים, משתנים, משתדרגים, אבל הם תמיד שם.

אז אני עוצמת חזק את העיניים.... חושבת המון מחשבות שמחות עלי ועל החברים היקרים שלי.. מתרוממת למעלה לאט לאט, ואז פונה שמאלה, אחרי כוכב הצפון, ישר עד הבוקר. ארץ לעולם לא... ויודעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילי. ארץ לעולם כן.